תקשיב, יש לי סיפור על נסיעה שלא אשכח בחיים. תדמיין אני ונועה אשתי, האוטו שלנו (יונדאי טוסון הישן), מסע לאילת אלף קילומטר לכל כיוון, מדמיינים כבר את החום של הדרום, שירים שאנחנו אוהבים, עוצרים איפה שבא לנו, יוצאים למסלולים בדרך, שותים קפה איפה שכיף. מאז ומעולם הדלקנו על טיולי רכב כאלה; זה הסטייל שלנו בלי להתזז לפי לו״ז, בלי בכי של ילדים מבין המושבים כמו באוטובוס, בלי עיכובי טיסות או שדות תעופה.
אבל פה עשינו טעות של מתחילים דיברנו על הטיול שלנו קצת יותר מדי.
בערב שישי אצל חברים, יושבים אחרי קידוש, ומוציא לי בלי להתכוון את המילה נוסעים לאילת עוד שבועיים, עם האוטו שלנו. יושבים איתנו בשולחן דניאל ומעיין זוג כזה שמדי פעם נפגשים איתם באירועים משותפים, לא חברים קרובים.
איזה תאריכים? ישר הם קופצים.
ב-15 לחודש אנחנו יוצאים, עניתי פשוט, אפילו לא חשבתי על זה פעמיים.
וואלה, זה יוצא בול! יש לנו גם חופש מה-16, ולא השגנו כרטיסים טובים לרכבת, הכל תפוס, אומר דניאל. מה דעתכם שאולי נצטרף? מתחלקים על דלק, יהיה יותר שמח בדרך, תראו אנחנו רגועים, בלי סרטים.
הסתכלתי על נועה ישר היה לי ברור שהיא פחות בעניין, אבל איכשהו נשאבתי לתוך זה. התחלנו למלמל שזה קצת צפוף לנו ברכב ושהנסיעה שלנו רגועה, עם הרבה עצירות.
אבל דניאל לא נכנע. מה הבעיה, יש לנו רק מזוודה קטנה לשנינו! ובכסף, הרי כולם יודעים דלק היום זה יקר בטירוף, ככה חוסכים, כולה טיול בכיף.
בסוף התרצינו. הארגומנט הפיננסי פשוט כבש אותנו, וגם לא נעים היה לסרב ככה בפנים. והנה, במשך שבועיים שילמנו על החולשה שלנו.
רוצה לחסוך מעצמך כאב ראש? תאמר לא.
קבענו להיפגש ב-5 בבוקר מתחת לבית שלנו. אני ונועה עמדנו עם התיקים מוכנים, הכל מסודר בבגאז’: מים, סנדוויצים, תיק כלים, שמיכות לדרך. דניאל ומעיין איחרו איזה ארבעים דקות, מגיעים בכיף, בלי טיפת התנצלות.
היה לנו מונית ממש איתית, זורקת מעיין, גוררת אחריה מזוודה בגודל מקרר ושקיות סופר.
אבל דיברנו על מינימום ציוד ניסיתי.
נו באמת, היא בת, צריכה בגדים לכל מצב! דניאל צוחק.
וזהו, שיחקתי טטריס בבגאז’ כדי לדחוף את כל הבלאגן הזה.
ואז מתחיל הבלאגן האמיתי. אחרי שעה של נסיעה למעיין חם, דניאל רוצה קוּל, מוזיקה שלהם, ואז אינספור הפסקות לשירותים, לקנות קפה, כי כואב הגב, כי מעיין רוצה לעשן.
כל המסלול שתיכננתי לפרטי פרטים הלך לפח. נסענו כמו מונית שירות עצירה כל חצי שעה. בסוף עצרנו לתדלק, אני ממלא דלק ב-350 שקלים, חוזר לאוטו, רואה את דניאל אוכל בורקס.
טוב, בוא נתחלק? אני שואל בקטע של להעביר כסף.
עזוב, בסוף הנסיעה נסכם הכל, אל תתפזר על שטויות, עונה לי ונפנף.
סחבתי הכל גם על אגרות בכבישי אגרה שילמתי לבד, הם אפילו לא שאלו על זה. כל הדרך הם אכלו, מילאו את האוטו בפירורים, התעצבנו רק כשעירבתי. יאללה, זה רכב, שאחרי זה תשאב אותו.
הגענו לאילת באמצע הלילה, הרוסים לא מהנסיעה, מהחברה.
רק נסענו אתכם מה הבעיה?
למחרת בבוקר, נפגשנו במטבח של הצימר. פותח את הפנקס שלי, מסכם הוצאות: טוב, דלק 1200 ש״ח, כבישי אגרה 250 ש״ח, ביחד 1450 ש״ח. חצי עליכם 725 ש״ח.
דניאל כמעט נחנק מתה, ומעיין מסתכלת עליי בשוק.
מה, 700 שקל?! ברצינות? היא מתפלאה.
בהחלט. סיכמנו מתחלקים.
דניאל שותה שלוק ואז זורק: נו, אבל אתה גם ככה היית נוסע. היית ממלא דלק בכל מקרה. האוטו שלך, הנסיעה שלך. רק ישבנו על המושב.
כאן כבר רתחתי. אבל על זה דיברנו, לא? סיכמנו שווה בשווה. סבלתי מהציוד שלכם, עצרתי כי רציתם, סידרתי הכל.
איזה סבל, מה? אחלה נסיעה, צחוקים. עונה מעיין. לא ידעתי שזה כזה כסף, היינו לוקחים בלבלקאר בזול.
נועה שלי לא שתקה: נהג אחר היה מעיף אתכם על הכביש על כל הבלאגן והפירורים.
דניאל מסכם: נוכל להעביר סתם ככה אלף-אלף חמש, שתהיה אווירה. אבל מחצית? עזוב אותנו, גם ככה אין לנו תקציב.
עמדתי ואמרתי: עזבו, לא צריך כסף. ספרו לעצמכם שאירחנו אתכם. אבל חזרה תסתדרו לבד.
מה?! אבל אמרנו הלוך-חזור! אין לנו עוד כרטיסים! דניאל קופץ נעלב.
לא עמדתם בהסכם. סעו בשלום.
חופשה לבד והדרך חזרה חלום
עשרת הימים הנותרים אפילו לא דיברנו. גרנו באותו מושב, בקושי אמרו שלום אם נתקלנו על החוף.
יום לפני החזרה, קיבלתי ווטסאפ מדניאל: יאללה, בוא נסיים עם זה. נביא 3000 ש״ח להלוך חזור, תן לנו טרמפ. מעיין לא מסתדרת באוטובוסים.
לא עניתי. ארזנו בכיף, בדקתי שמן, שמנו שירים שלנו ונסענו לפנות בוקר שקט מושלם.
אחרי זה שמעתי שמריצים עלינו סיפורים, ש”השארנו אותם בצרה בדרום רק בגלל כמה מאות שקלים. הם סחבו אוטובוסים והחלפות, התבאסו על כל רגע.
אבל מה אני אגיד לך? סוף סוף יש לנו כלל ברזל: כששואלים תרימו טרמפ? מצטער, אנחנו נוסעים רק שנינו.
