אמא חיבקה אותה אל לבה, נישקה אותה וחשבה לעצמה: “על מי היא דומה, בעצם?” ונאנחה עמוקות. כל המכרים היו מופתעים, שואלים שוב ושוב את אותה שאלה. אולי איזה חבר עירער את אשתו של בעלה, אולי רותי, האם, חשדה במשהו, ואולי דויד עצמו התחיל לפקפק בנאמנותה – כך או כך, יום אחד חזר דויד מהעבודה זעוף ועצוב.
דויד, מה נעשה עכשיו? זה מוקדם מדי! אמרה רותי. נעמה בקושי בת שנתיים, רק עכשיו הפסיקה עם החיתולים, ואני עוד לא הספקתי לנוח. שוב תקופה של חופשת לידה…
הכל יהיה בסדר, נסתדר, אמר דויד, תחילה בחומרה ואחר כך קצת ברוך. אמצא עבודה נוספת, אל תדאגי.
אם זו תהיה בת, בכלל אין פה בעיה. נשאר מלא בגדים של נעמה. אפילו עגלה לא נצטרך לקנות. ואם יהיה בן… דויד חייך ברוך נבקש הרחבת דירה מהמועצה המקומית.
וכך הוחלט. רותי אהבה את נעמה ורק פינקה אותה. הרי היא הבת הראשונה, החלום שהיה כל כך קשה להשגה. לא יכלה לעמוד בפני הרצון לחבק אותה שוב ושוב, להצמידה לחיקה ולנשק גם כשהבטן הלכה וגדלה. בתוך תוכה הייתה מקווה שלא תחזיק את ההריון הזה, שהגיע מוקדם מדי, אבל לא העזה להודות אפילו לעצמה.
רצה הגורל וההריון עבר בקלות, ובזמן שנקבע, נולדה למשפחת אריאל בת נוספת.
כשהביאו אותה לראשונה להניק, הביטה רותי בפלא – פלומת שיער בהירה על קודקודה של התינוקת. רותי ודויד היו שניהם כהי שיער. גם לנעמה היו שערות שחורות בלידה, שהבהירו עם הזמן. “אולי אצל זו זה יהיה הפוך,” הרגיעה את עצמה רותי, “וכשהתבגר תכהה השיער.”
התינוקת הכחולה עיניים והבהירה עור הפתיעה את כל מי שראה אותה, ושמה בישראל נקבע טליה. שם נדיר, ודווקא כשראותי את ראשי התיבות, מצאה בכך משמעות: שתי אחיות עם אותם ראשי תיבות. אף אחד לא ידע להסביר איך לשני הורים כהים נולדה ילדה כל כך שונה, ובמיוחד ככל שטליה גדלה – השוני רק הלך והתחדד.
ואכן, עם הזמן השיער שלה הפך בלונדיני כהה, והיא, שלווה ושמנמנה, התבוננה בסקרנות על העולם בעיניה הכחולות הבהירות. רותי לא יכלה שלא לאחוז בלבה את אותה שאלה, וכל מכר ששאל רק העמיק את תהייתה.
ואז, יום אחד, אולי בגלל הערה מאחד החברים, או שמא בשל חששות שגדלו אצל אם המשפחה, חזר דויד הביתה שותק וקודר. השתיקה שלו הפחידה את רותי, כשסוף סוף דרש ממנה הסברים והאשים אותה בבגידה.
נזכר שהיה מישהו, בחור בהיר שיער מהשכונה, שניסה לחזר אחרי רותי לפני שנים. האם יש סיכוי שקרה ביניהם משהו?
או אולי התבלבלו הילדים בבית החולים, כפי ששמע שקרה לעיתים רחוקות?
אני לא בגדתי בך, טליה היא הבת שלך, אף אחד לא החליף אותה, פרצה רותי בבכי, נעלבת מזה שהחשדות היו חסרי בסיס וצדק.
הסכסוך רק הלך והחמיר. רותי כבר אספה מזוודות, מוכנה לעזוב, ורק אז דויד התעשת. הוא אהב את אשתו, פחד להישאר בלעדיה ובלי הילדות שלו. הוא רצה רק לדעת את האמת, כי המבטי הפלא, ההערות “למי דומה הילדה הבלונדינית הזאת? לא לאמא, לא לאבא…” שרפו בלב והעלו בו בושה.
הוא שכנע את רותי כי יבדוק בבדיקת אבהות. רותי פרצה שוב בבכי.
אם אתה לא מאמין לי, אז פשוט בוא נתגרש. תבדוק גם את נעמה, אולי גם היא לא שלך… אין טעם להישאר.
דויד הוא זה שלקח בעצמו את דגימות הרוק והשיער, והביא אותן למעבדה. הציק לטכנאים בשאלות – האם הם יכולים להתבלבל? האם יש טעויות? הרגיעו אותו שזה לא אפשרי.
הילדות הרגישו את המתיחות בין ההורים. טליה, בת ארבע בלבד, הבינה היטב שהוויכוחים של אמא ואבא קשורים אליה. נעמה אפילו אמרה לה:
את לא אחותי, מצאו אותך ברחוב. בגללך אמא ואבא מתגרשים.
טליה בכתה והתקשתה להירגע, למרות שאמא ניסתה להרגיע אותה. נעמה תכננה איך להפטר מהאחות. אם לא תהיה כאן, לא יהיו יותר ריבים.
פעם אחת, כשאמא יצאה למכולת, נעמה הלבישה את טליה והציעה לצאת לטיול. הן התרחקו מהבית, והרחקו עוד ועוד.
כשחזרה רותי ולא מצאה אותן, יצאה החוצה לחפש, אך השכנה מלמטה רק ראתה אותן הולכות, ולא עצרה לשאול לאן, מיהרה לסדרה האהובה עליה.
רותי התרוצצה, המומה, בין הבניינים, גם דויד שבמתח נדרש להזעיק משטרה. לקראת הערב, נמצאו השתיים טליה תחילה, בוכייה לבד, ואז גם נעמה, שאיבדה את הדרך הביתה.
ההורים כל כך שמחו שמצאו אותן, שאפילו לא נזפו בילדות. כמובן, נעמה לא גילתה לאיש מה תכננה.
המריבות נמשכו האשמות הדדיות: “את אשמה ששארת אותן לבד”, “אתה אף פעם לא בבית” ואילו ברקע, הסכנה נראית ממשית.
לבסוף הגיעו התוצאות: לשתי הילדות אותו אבא. לא הייתה כאן כל בגידה, רק הופעה נדירה של גנים חבויים מן העבר, כך הסבירו להם.
קצת קצת השתררה רגיעה בבית, אך טליה מעולם לא הרגישה לגמרי שייכת. האחיות לא נהיו קרובות בליבה של נעמה נותרה מרירות אל טליה, ולעיתים קרובות הזכירה לה שאינה אחות שלה באמת.
לי קונים שמלות חדשות, את לובשת את הישנות שלי, כי את לא בת אמת, הייתה נעמה אומרת.
טליה בכתה אך לא הלכה להתלונן. נעמה האשימה אותה תמיד בכל צרה, ואמא? ברוב הפעמים נאנחה: “למה את לא כמו נעמה? היא כל כך שקטה…”
בלי לשים לב, טליה החליטה שאין טעם להתלונן. אמא אוהבת רק את נעמה, היא חשבה לעצמה. ואז למדה להסתגר בפינת החדר, לסגור עיניים ולדמיין אם היא לא רואה את עצמה ולא את החדר, אולי היא באמת לא שם.
שנים חלפו. נעמה סיימה ראשונה את התיכון, לא המשיכה ללימודים גבוהים “בשביל מה לבחורה יפה ללמוד?” היא אמרה. היא הכירה בחור בטיול שנתי, התחתנה מהר. היו לו דירה ועסק מסחר ברכב, שבו עבד עם אביו.
רותי אמנם אהבה את טליה, אך תמיד שמה אותה בצילו של ההצלחה של נעמה. טליה חשה לאורך כל הילדות שהתחרות לא הוגנת תמיד לבשה את בגדי האחות, תמיד שמעה: “תראי איזה חתן נעמה מצאה! תלמדי ממנה!”
כשטליה, בכיתה יא’, מצאה חן בעיני בחור, היא נתנה בו אמון. כשהבינה שהיא בהיריון נבהלה וסיפרה לו הוא החליט לספר להורים, וכך הסוד יצא לאור.
אמא של הבחור הופיעה בבית משפחת אריאל ושכנעה שעדיף שתסיים את ההריון. והנה, דויד, באופן לא צפוי התייצב לצד בתו.
שתלד, אמר. ממילא סבלה מספיק.
ואכן כך היה הבחור סיים לימודים בעיר אחרת, טליה עברה ללימודים מהבית, וסיימה את התיכון עם בנה, דניאל, שהיה בלונדיני וכחול עיניים בדיוק כמוה.
אביה נפטר במפתיע עבד קשה, התמודד עם לחץ בלי סוף. באותו היום שטליה ילדה את דניאל, אביה נרדם מול החדשות ולא התעורר.
רותי הרגישה כי כל הצרה נחתה עליהם בגללה, ואמרה כך בקול אך דווקא את הנכד היא אהבה מאד.
ממילא אף אחד לא ירצה אותי עכשיו, אמרה טליה, אם אפילו אבא שלי פקפק בי, למה שמישהו אחר יאהב את דניאל?
הבן גדל וחכם ושקט, וטוב לב. כשדניאל היה בן חמש, פרצה שוב דרמה בחייה של טליה נעמה ניסתה “לעזור”. נעמה, שכבר כמה שנים לא יכלה ללדת, קינאה בטליה.
נעמה שכנעה את טכנאי המחשבים שמתחזק את המחשבים של המשפחה להיפגש עם טליה. היא היתה בטוחה שאיש לא ירצה את אחותה, ושהעסק ה”פגום” שלה יעביר את טליה לידי האחר. אם יבחר בטליה נעמה תוכל לחזור לבית אמא, ואם לא הבחור יתאהב בה.
טליה התארגנה יפה, הלכה לבית קפה, ובפנים ראתה בחור צעיר בשם רועי. בהתחלה הם לא ידעו איך לדבר, אך לאט נפתחו. טליה סיפרה לו על חייה, ורועי התרשם דווקא מהכנות שלה.
הם הוציאו כלב משוטט מהרחוב למצוא לו אוכל, רועי שילם לקשישה בקופה, קרץ לטליה ושאל: “למה שאדם לא יעזור, אם יש לו את היכולת?”
אחר־כך, כשנעמה שאלה ענתה טליה ביובש: “אנחנו נפגשים, תודה שהכרת בינינו.” נעמה כמעט התפוצצה מתסכול, אך שום דבר לא עזר לה.
לאורך זמן המשפחה השתנתה. אמא לקתה בליבה, טליה טיפלה בה במלוא המסירות. חודשים לאחר מכן, התחתנה עם רועי, ועברה עמו ועם דניאל לדירה החדשה. את אמא ביקרה כמעט כל יום.
נעמה התרחקה, הלכה לנסות את מזלה במקום אחר.
כך אותו סיפור ישן חוזר בזיכרוני. לפעמים ההורים חושבים שהילדים אינם מבינים כלום, אך כל מילה וכל ריב נחקקים. מלחמה על אהבה ועל תשומת לב, קנאה, ומעשי נקמה כולם משאירים צלקות.
“דברים שאומרת אם לבתה, בין אם הדברים תומכים ובין אם הם מבזים, נקלטים עמוק בנפש, כאילו היו אמת מוחלטת על עצמה ועל יחסים בין בני אדם.”
