גם אני נחנקתי

אני גם נחנקתי

יונתן הודיע על זה במוצאי שבת, בדיוק כשנועה קיפלה ערימות של חולצות מגוהצות. הוא נכנס לחדר השינה, התיישב על קצה המיטה ואמר את זה כאילו מספר על ברז מטפטף.

נועה, אני נחנק.

היא לא הרימה את הראש. הניחה חולצה, הרימה אחרת.

ממה?

מכל זה. מהשגרה. מזה שכל יום אותו דבר. קמתי, אכלתי, נסעתי, חזרתי, אכלתי, נרדמתי. ושוב.

נועה סידרה את השרוולים, יישרה את הצווארון. בת 51, יונתן 53. עשרים ושש שנה בדירה הזו ברחוב הכרמל, גידלו את בנם עומר, שעבר לגור כבר לפני חמש שנים בתל אביב ומתקשר בעיקר בחגים.

ומה אתה מציע? שאלה במבט מדוד.

אני רוצה לעזוב.

פה היא עצרה, לא מפחד. פשוט הסתכלה עליו, כמו שמביטים במישהו שמדבר דבר צפוי.

לעזוב לאן?

לשכור דירה. להיות לבד. לנשום.

בסדר, אמרה, לקחה חולצה נוספת.

יונתן בבירור ציפה לתגובה אחרת. הוא התקרב אליה מעט.

את לא רוצה לומר משהו?

מה יש לומר? אתה בן אדם בוגר, יונתן. רוצה לעזוב תעזוב.

את לא עושה סצנות?

היא קיפלה חולצה, הניחה בערימה, סופסוף הרימה אליו עיניים.

לא. אבל יש לי תנאי אחד.

איזה?

אל תתקשר עם שאלות על הבית. איפה זה, איך מפעילים את ההוא, איפה שמתי את הזה. אם אתה עוזב תסתדר לבד.

הוא שתק.

זהו?

זהו.

יונתן לא ידע מה לעשות עם זה. התכונן לדמעות, להאשמות, שתחזיק בשרוול ותדבר על שנים, על עומר, על כך שככה לא עושים. הוא אפילו דימיין תגובות מראש. והיא? ממשיכה לגהץ.

טוב, אמר לבסוף, אז אני אורז.

תארוז.

הוא נכנס לארון. עמד שם זמן, בוהה במדפים. התחיל לארוז ג’ינסים, חולצות, גרביים, גילוח, מטען, ספר שלא נגע בו כבר חצי שנה. יצא למסדרון. נועה כבר הייתה במטבח, הרעישה בין הסירים.

אני הולך, קרא לכיוון.

בהצלחה, ענתה.

הדלת נסגרה מאחוריו. הוא עמד רגע בחדר מדרגות, המתין. כלום. אף אחד לא רץ אליו, לא תנועה, דממה.

הוא לחץ על כפתור המעלית.

***

הדירה נמצאה ביומיים דרך חבר. דירת חדר קטנה ברמת גן, קומה רביעית, חלון לחצר. הבעלים, גבר מבוגר עם שפם, הראה הכל במהירות, לקח מראש שני חודשי שכירות 7,000 שקל בסך הכל וברח. בדירה היה ספה, שולחן, שני כיסאות, מקרר משנות ה־80 וכיריים גז. הווילונות בצבע חרדל עייף.

יונתן הניח תיק, התיישב על הספה ובחן את המקום.

שקט מוחלט. אף אחד לא מסתובב, לא טלוויזיה ברקע, אף אחד לא מזמין לארוחת ערב. הוא שכב, שלב ידיים מאחורי ראש וחשב: הנה, חופש.

יומיים הראשונים דווקא סבבה. קם מתי שבא, אוכל מה שקנה בסופר, מתהלך בגרביים, לא מדווח לאף אחד. בלילה התקשר לגדי, חבר ותיק, דיברו ארוך, גדי צחק: נכון מאוד, יונתן, הגיע הזמן.

ביום השלישי נגמרו לו הגרביים הנקיים.

הביט במכונת הכביסה הפצפונת שבשירותים, פתח וניסה להבין לאן שופכים אבקה. מצא אריזה קטנה במדף, שפך משהו, הפעיל.

המכונה זמזמה.

שעה אחרי זה, הגרביים יצאו לחים, כמעט ספוגים ועם גוון ורדרד מוזר. רק אז נזכר שגם הכניס את חולצת הפולו האדומה החדשה.

תלה את הגרביים על הרדיאטור. ייבוש בן יומיים.

ביום הרביעי החליט להכין אוכל “אמיתי”. קנה חזה עוף, תפוחי אדמה, בצל. מצא מחבת מסוג זיכרון ילדות. היד קפאה מהבהלה כששפך שמן, העוף נזרק בשלמותו נדבק, תפוחי האדמה נקלפו תוך אובדן מחציתם, הבצל הביא דמעות.

בסוף יצא לו משהו נוקשה, חום מבחוץ, חי מבפנים.

חיסל חצי, את השאר זרק, והזמין וולט.

אחרי שבוע ערך חשבון שילם על משלוחים כמעט כמו שבועיים אוכל עם נועה. החליט להתעשת, קנה מצרכים, בישל קוסקוס. יצא טוב, נשם לרווחה.

אבל השגרה עטפה אותו בכל הכיוונים, כמו אדווה בים.

***

המשבר הגדול הגיע ביום העשירי.

טוש. המים לא יורדים. בוהה על הרצפה: שלולית עכורה הולכת וגדלה. כיבה את המים. נזכר במילה “סיפון”. נועה הייתה מזכירה שצריך מדי פעם לנקות את הסיפון או תהיה סתימה. הוא, כמובן, היה מסמן לה בראש והולך.

יונתן ירד על הברכיים, פתח את הצינור מתחת לאמבטיה. הכל השתחרר בקלות, ואז התפרצה סילון של מים כהים וקרים.

הוא נבהל, החליק, תפס מגבת שהתרסקה מיד על הרצפה והרטיבה הכל. ניסה לסגור, כלום. רצפה מוצפת, שטיח רטוב תוך עשר שניות.

רץ למסדרון, דרך בשלוליות, חיפש סמארטפון. חיפש הסבר, ואז נזכר שהבעלים אמר השיבר הוא מתחת לכיור. רץ, מצא, סגר. המים נעצרו.

חזר לאמבטיה, מצב אחרי מבול. הרצפה רטובה, מגבות, שטיח הכל.

יונתן ישב על הרצפה במסדרון, בתחתונים ספוגים, ובהה בקיר.

הדבר הראשון שעלה בראש: להתקשר לנועה. אוטומט. האצבע כבר על השם, ואז חוזר לזיכרון “אל תתקשר אליי עם שאלות טכניות”.

הניח את הסמארטפון.

ואז, בכל זאת, התקשר לגדי.

גדי, אתה יודע לסדר סיפון?

מה?

הסיפון במקלחת התפוצץ.

אין לי מושג. אני תמיד קורא לאינסטלטור. קח מספר טוב.

האינסטלטור הגיע ביום למחרת, פירק-הרכיב רפידות, קיבל 350 שקל, הלך. יונתן עמד, מופתע מהסכום.

זה מחיר רגיל?

רגיל ענה האינסטלטור וטרק את הדלת.

יונתן נזכר: נועה אף פעם לא קראה אינסטלטור על שטויות. היא תמיד תקנה, רכשה רפידות לבד, יום אחד זה קרה, כמו הקיץ שהתחלף בחורף.

***

אז התפתחה לו תוכנית.

התקשר לעדי, מישהי שבתיכון הסתובב איתה לפני שנועה הופיעה. עדי כבר הייתה גרושה, כך גילה מכל מיני שמועות. יצא, פגש, בערב קפה בנחלת בנימין.

אז ספר, היא אמרה.

אותו מקום עבודה, מנהל רכש בבנייה.

ואיפה אתה חי?

דירה שכורה ברחוב הארזים.

טוב שם?

היה אמור להגיד “כן”, אבל יצא לו:

מכונת הכביסה מחורפנת, הכיריים לא משהו.

עדי הביטה מבט שלא הבין מיד, עד שקלט: חמלה. לא רומנטית, יותר כמו על מישהו שנתקע בחיים.

מובן, אמרה.

התרגלו לדבר על הבן עומר ועל בתה שכבר התחתנה. שתי כוסות יין, עדי אמרה שבוקר מוקדם צריך להתעורר, נפרדו. יונתן קנה נודלס, כי הבריכה כבר נסגרה.

עדי לא התקשרה. הוא גם לא.

***

באותה תקופה התקשר לגדי, שהציע להיפגש שישי, רק עד שמונה כי יש לאשתו אספת הורים. התקשר לאורי שפשוט ביקש שיקפיץ אותו הביתה. נפגשו בשלישייה בפאב ליד הרכבת, שתו בירה, דיברו כדורגל, עבודה. ואז, גדי:

נו, מה קורה איתך עכשיו?

בסדר, ענה יונתן.

נועה לא מתקשרת?

לא.

גדי ואורי נתנו מבט.

בכלל לא?

בכלל לא.

זה או סימן מעולה או נורא, פסק אורי.

מה הכוונה לא טוב?

אולי היא בסדר בלעדיך.

יונתן גמר את הבירה. לא רצה לחשוב על זה. בעצם, חשב כל יום.

בשמונה גדי קם, אורי אחריו. כולם לביתם, לאשה ולחמות.

יונתן נשאר, הזמין עוד בירה, ישב עד הסגירה.

***

בינתיים, נועה הרגישה בימים הראשונים משהו בין בלבול לרווחה. לא ריקנות, יותר תחושת חלל מוזרה בבית, כמו שאחרי שמזיזים ספה יש בבת אחת יותר מקום.

ביום השני התקשרה לזוהר, חברתה.

הלך, אמרה.

מה הלך? לאן הלך?

שכר דירה. טוען שנחנק.

שקט, ואז:

נועה. איך את?

מפתיע, דווקא בסדר.

את בוכה?

לא. מוזר, נכון?

אולי זה יגיע אחר כך?

ייתכן. נראה.

לאחר מכן התקשרה יעל, אחרת מתקופת טיפת חלב הרבה פחות דיפלומטית.

ברוך שפטרנו, אמרה יעל. אמרתי לך עשור.

אמרת מה?

להיות עוזרת בית בלי משכורת.

יעל, באמת.

מתי עשית משו לעצמך?

נועה שתקה.

לפני שנה הסתפרתי.

בדיוק.

שבוע אחרי זה הזמינה אותה יעל ליוגה. נועה אמרה על ההתחלה “לא”, ואז הסכימה. היא שלפה מהארון טרנינג ישן וגילתה שאינה מתכופפת.

ככה כולם מתחילים, אמרה המדריכה, צעירה עם קוקו.

אחרי שבועיים כבר התגמשה קצת. שלוש פעמים בשבוע. אחר כך הלכו עם יעל לקפה, דיברו שעה. פתאום הרגישה שנעים לה סתם לדבר, לא לתפקד.

בערבים קראה ספרים. קודם היו רק ליד המיטה, היום שעה+ ברצף.

עומר התקשר:

אימא, אבא אומר שהוא גר לבד.

נכון.

ואת, איך את?

משתנה, ענתה. בינתיים טוב.

עומר שתק. לוקח לו זמן לעכל.

טוב, אמר. תתקשרי אם את צריכה.

גם אתה. לא רק בחגים.

***

יום אחד עמדה במטבח עם ספל קפה, הביטה בחלון וחשבה: עשרים ושש שנה. הרבה. חמישים אחוז מהחיים. היה גם טוב. הדירה הראשונה ששיפצו ביחד, עומר הקטן עם שפשופי ברכיים, חופשה באילת. כל זה יישאר בעבר, כמו תמונה באלבום.

המתינה* שיעבור. עבר. אחרי שלוש דקות.

הניחה את הספל ויצאה ליוגה.

***

אביגדור צץ לגמרי במקרה.

זו הייתה רחל, השכנה מלמטה בת שמונים, שזוכרת הכל ואוהבת לפטפט בחדר מדרגות. היא ביקשה שנועה תחליף לה נורה כי הבן, ש”אמור לבוא בשבוע הבא”, לא בא. נועה החליפה, שתתה תה, בדיוק הגיע הבן הלא נכון אביגדור, 48, זקן מטופח, בבלייזר טוב, עיניים עייפות.

אמא, שוב את משתלטת על אנשים? העיר כשראה את נועה עם נורה.

נועה התנדבה, ענתה בגאווה.

הוא חייך לנועה.

תודה. הייתי בא, אבל לא קלטתי שאמא יושבת בחושך.

שטויות, אמרה נועה.

שוחחו עשר דקות בכניסה. אף עובד גם הוא בתחום הבנייה, רק בחברה שונה. היא סיפרה שהיא רואת חשבון. הוא נפרד, היא חזרה.

שלושה ימים אחרי זה הוא דפק לה בדלת מביא קופסת שוקולדים “בתודה על הלב”.

לא היית צריך, היא גמגמה, לקחה.

אני מפריע לשאול משהו על יונתן שקשור לעבודה? אמא שלך אמרה שהוא היה במערך רכש…

הוא כבר לא פה, ענתה. אבל אני יכולה לתת טלפון.

תודה, אמר.

הוא נעלם, אך אחרי שבוע התקשר אמר שסידר הכל בעצמו, אבל אולי אפשר לקפוץ לקפה? “רק כזה, שכנים”.

הסכימה.

יצאו לקפה במושבה הגרמנית, דיברו עבודה, הורים, סיפורי שכונה. היה מקשיב, לא קטע, לפעמים צחק מעצמו טרם סיים בדיחה.

את עדיין נשואה? שאל.

עשרים ושש שנה. או, יותר נכון, הייתי.

קורה, ענה.

העריכה את זה.

נפגשו שוב. לא אץ לה דבר. הוא התקשר מדי פעם, “מה שלומך?”. דווקא באה לה טוב האי-מחויבות. אחרי עשרים ושש שנה של מחויבות, זה היה מרגיש כמו חלון פתוח.

***

יונתן התחיל לשים לב לדברים שמעולם לא שם:

למשל, שהוא לא יודע לחכות; תמיד הכל קרה סתם כי נועה סידרה. או לא יודע לאכול לבד, אחרי יותר משני עשורים שתמיד יש ערבי משפחה. פתאום שקט, ריק.

החל להדליק באקראי טלוויזיה בזמן אוכל.

בשבוע השלישי התקשר לעומר.

מה נשמע, בן?

אבא! הכל טוב?

בסדר. עובד. גר ברחוב הארזים.

אמא סיפרה.

ואמא?

שתיקת יתר קלילה.

בסדר, היא אומרת שטוב לה. יוגה, חברות, קפה.

יונתן איבד ריכוז.

היא לא מתגעגעת?

אבא, אתה מתקשר כי אתה דואג לה או…

לא, סתם שואל.

היא בסדר, אבא. וגם אתה. זה מה שחשוב.

יונתן הניח את הטלפון; תחושה לא מזוהה. לא עלבון. משהו אחר. כמו להיכנס לחדר ולשכוח למה.

***

ביום ה־23 פגש בלובי השכנה עם שם מקורי שירה, בת 35, ראתה אותו פעם-פעמיים.

דייר חדש?

זמני, ענה.

אה, התפצלתם?

הוא הופתע מהישירות.

כן.

קורה, ענתה בקלילות. מהקומה השלישית? איפה שמיכאל היה שר בלילות?

לא, רביעית. וילונות חרדליים.

אה, אצל דני הבעלים. תמיד משכיר לגברים בודדים, שקטים.

יצאו מהמעלית. שירה גרה ראשונה, עובדת במרפאה וטרינרית, יש לה חתול וצמחים.

פעם עזר לה לסחוב סלים מהסופר. הזמינה תה. היה אצלה נקי, ריח קינמון. דיברו קצת. היא רגישה, חריפה, מביטה ישר.

כשהביט בסביבת הדירה שלה, קלט: שם נקי, אצלו הכיור במצב אסון.

פגש אותה שוב פה ושם. לא קרה ביניהם כלום הוא עצמו משהו לא גמור, תחושה לא שלמה.

פעם שאלה:

אתה נשאר כאן הרבה?

לא יודע.

אתה נראה אחד שעדיין לא החליט לאן הולך.

כנראה.

קורה. רק אל תיתקע בזה שנים. אני בזבזתי שנתיים על הבין לבין. חבל.

חכם, חשב.

***

ביום ה־31 נסע לשוק, ראה חבילה של חרציות גדולות לבנות הפרחים שנועה תמיד העדיפה (“ורדים מלחיצים”). קנה, שילם, נסע לכרמל.

כל הדרך ברכבת החזיק את החרציות, עוברי אורח מסתכלים.

דמיין את הדלת נפתחת, את ההפתעה, אולי שמחה. אחרי הכל, עשרים ושש שנה.

התקשר, לחצן על הפעמון. הדלת חדשה, כפתור לא מוכר.

צעדים, קולות: קולה, קול גבר. הלם.

הדלת הציצה דרך השרשרת הבטיחותית גם היא לא הייתה קודם. פניה הופיעו בחריץ. הביטה בו, בפרחים. נותרה רצינית.

יונתן.

נועה, באתי.

אני רואה.

הבאתי…

הרימה גבה, לא זעם, לא דמעות.

לא אפתח.

למה?

החלפתי מנעול.

אני רואה, אבל למה?

צל של גבר ברקע, יונתן קלט.

מי זה?

לא עניינך, ענתה בשקט.

חכי. הבנתי המון.

מה הבנת?

הפה נפתח, נסגר, נפתח.

שהיה לי טוב איתך. שלא הערכתי. שזו הייתה טעות.

היא שתקה, בוחנת.

יונתן, אמרה לבסוף שקט, בלי כעס. אתה הבנת שהיה לך טוב. לא הבנת למה. אתה חושב שהתגעגעת אליי, כשבעצם התגעגעת למי שתגהץ לך חולצות.

זה לא הוגן, אמר.

אולי, אבל אמת.

אבל… עשרים ושש שנה.

אני יודעת. היו שנים טובות. אבל אני לא רוצה עוד עשרים ושש.

אין צ’אנס?

הביטה בו ארוכות, ואז:

האמת? גם אני התחלתי לנשום. גם אני נחנקתי, פשוט לא דיברתי על זה.

עמד עם החרציות ביד.

נועה.

תלך. תתקשר לעומר, דבר איתו. לא עליי סתם.

הדלת נסגרה. לא טרקה. קליק של מנעול.

עמד שם, החרציות שמוטות. לא מבינות כלום.

שקט בחדר מדרגות, דלתות סגורות. טלוויזיה מאחור.

פנה למעלית.

***

לחץ. המעלית זזה מהר. במראה: גבר עם פרחים, מעיל יפה, קצת מקומט, פרצוף של מישהו שמשהו נגמר לו עכשיו, או אולי מתחיל.

יצא החוצה. כבר חושך, פנסים דולקים, מעטים ברחובות.

עצר.

בפינה ישבה קשישה, מאכילה יונים.

יונתן הניח את החרציות לידה.

קחי אם בא לך.

הביטה בו.

פרחים יפים. לא רצו אותם?

לא.

קורה, חזרה להאכיל.

יונתן המשיך. העיר לא השתנתה. איפשהו נועה סגרה מאחוריו דלת והמשיכה לחייה, שנראים לה דווקא מתאימים.

עומר הלך לעבודה, אולי צריך טלפון “סתם”.

בדירה עם וילונות חרדל כלים מחכים בכיור.

שלף סמארטפון.

***

במטרו, הביט ארוכות בחלון. בחוץ רק השתקפות; מטושטשת.

איזה דבר מוזר, חשב, ולא גיבש שום תובנה. רק מוזר.

הרכבת המשיכה, תחנות מתחלפות. אנשים סביב: צעירים, זקנים, עייפים, עירניים, תיקים, ספרים, אוזניות. אף אחד לא חושב עליו, על החרציות, על 26 השנים, על הדלת הנעולה.

ירד בתחנה. עלה לרחוב.

היה קר, ניחוח של חורף ראשון.

הרים ראש, הביט לשמיים.

היו שמיים אפורים של יומיום.

הלך הביתה.

***

בלילה, בסביבות שתיים, לא נרדם ובהה בתקרה. הדירה הלא שלו נראית בדיוק אותה, חרדליים לא מעבירים אור, מקרר רועש.

נזכר רגע מלפני עשר שנים. הם אצל הוריה של נועה במושב, יושבים על מרפסת, שותים תה, שקט, יער בקצה. נועה שותקת, גם הוא, זו הייתה שתיקה חיה, טובה.

אז חשב לעצמו: נעים לי.

ולא אמר לה.

רק חשב, שכח.

שכב על הספה ולא נזכר מתי הרגיש כך מאז.

מאחור התחיל גשם כלשהו רפה, מבולבל. סתווי ראשון.

שקט.

***

בבוקר, הרתיח מים. חשב צריך לקנות ספלים אמיתיים; מה שיש כאן עם שפה סדוקה, ממש לא נעים.

חשב להתקשר לעומר.

חשב על רבעון בעבודה צריך להדביק פערים.

ואז נזכר במה שנועה אמרה: גם היא התחילה לנשום. גם היא נחנקה. לא ידע. או ידע ולא חשב שזה חשוב. היא תמיד הייתה, עשתה, לא שאלו אותה, לא ניתנה לה אופציה לרצות או לא.

הקומקום שרק.

מזג לספל הסדוק ושתה תה. הסתכל בחלון; פתיתים בתאווה, מתלבשים על אדן. שנשארים.

הרים נייד, חיפש: עומר.

הניח.

הרגיע, ושוב שלף.

עומר, זו אבא. התקשרתי סתם. איך אתה?

בסדר, עובד. אצלכם ירד שלג?

התחיל כעת.

גם אצלנו.

שקט קטן, שקט טוב.

אבא, איך אתה?

יונתן הביט בחלון. שלג, לבן, עוד לא מבין כלום.

מנסה להבין, ענה.

אם משהו תתקשר.

גם אתה. לא רק בחגים.

סגור, צחק עומר.

נפרדו. יונתן סיים תה, התה היה בסדר.

השלג המשיך.

***

בערך באותו זמן, בצד השני של העיר, נועה ישבה חלון מול. קפה חם, אווירה רגועה. אביגדור כבר הלך, לא נשאר ללילה, זו הייתה ברית בלתי כתובה: עדיין מוקדם, לא חייבים להאיץ.

חשבה על יונתן, בלי כאב או שמחה כמו שחושבים על מי שחלקת איתו חיים.

לא כעסה. הגל הראשון נגמר. בהתחלה, אחרי שעזב, הבינה שהיא בעצם כעסה לא על משהו חד, אלא על השגרה השקטה, שהוא מעולם לא שאל מה שלומה, שהוא התלונן על שגרה כשאת השגרה היא עשתה בשבילו. הוא השתעמם, לה לא היה זמן לשאול את עצמה אם משעמם לה.

עם הזמן, הכעס פג. נשאר משהו אחר, רגוע יותר.

לקחה את הטלפון, רשמה לזוהר: מחר באות ליוגה? תשובה מיידית: מחכה שתזמיני! כן.

נועה חייכה, הניחה את הספל.

מחוץ לחלון, השלג ירד גם שם.

***

יונתן באותו ערב התקשר לבעלי הדירה: אפשר להאריך חודשיים?

אפשר. מראש.

יצא לחנות כלים, קנה ספלים לא סדוקים שניים. חשב והוסיף שלישי.

קנה גם ירקות, אוף, מצא מתכון מרק עם ארבעה שלבים. בשלב הרביעי: “למלוח לפי הטעם”.

עמד, ערבב, טעם, הוסיף מלח. קצת מלוח מדי, המרק סבבה.

מזג בצלחת, התיישב, שקט.

בתוך השקט, המרק היה בסדר.

***

החיים ממשיכים, כרגיל, מבלי לבקש רשות. נועה ליוגה ואביגדור מדי פעם, יונתן ברחוב הארזים, לפעמים מתקשר לעומר, יושב עם גדי ואורי; גברים בזוגיות הדוקה עם בירה.

גט עוד לא ראו בעיניים, לא כי מחכים פשוט כי אין כוח.

יום אחד נתקלה בו, בסופר ברחוב הכרמל, עמד ליד מדף החלב, קורא רכיבים של גבינה ברצינות נדירה.

ניגשה אליו מאחור.

יונתן.

הסתובב. מבט. רזה קצת, המבט נראה יותר חד.

היי, נועה.

אתה נראה טוב.

גם את.

רגע דממה.

אתה קונה גבינה?

כן, מתלבט.

זו טובה, הצביעה.

תודה.

הרימה גביע, המשיך למדף אחר.

בקופות עמדו זה ליד זה, קנו, יצאו יחד.

טוב, אמר.

טוב.

היא פנתה שמאלה, הוא ימינה.