אני גם הייתי צריכה אוויר
אילן הודיע על זה במוצאי שבת, בדיוק כשנועה קיפלה חולצות מכובסות ביחד לערימות. הוא נכנס לחדר השינה, התיישב על קצה המיטה ואמר את זה כאילו דיבר על ברז מטפטף.
נועה, אני לא נושם.
היא לא הרימה את הראש. הניחה חולצה אחת, לקחה את הבאה.
ממה?
מכל זה. מהרוטינה. מזה שכל יום אותו דבר: קם, אוכל, יוצא לעבודה, חוזר, אוכל, שוכב לישון. וחוזר חלילה.
נועה סידרה בזהירות את השרוולים, תיקנה את הצווארון. היא בת חמישים ואחת, אילן בן חמישים ושלוש. עשרים ושש שנה הם גרים בדירה הזאת ברחוב הדרים, גידלו יחד את נדב, הבן שכבר חמש שנים מתגורר בתל אביב ומתקשר רק בחגים.
ומה אתה מציע? שאלה בקור רוח.
אני רוצה לעזוב.
כאן היא נעצרה. לא כי פחדה פשוט הביטה בו בעיון, כמו שמסתכלים על מישהו שאומר משהו שציפו לו מזמן.
לאן תלך?
אשכור דירה. אהיה קצת לבד. אנסה לנשום.
בסדר, אמרה נועה ולקחה עוד חולצה.
אילן, בבירור, ציפה לתגובה אחרת. הוא התקרב מעט.
את לא רוצה לומר משהו?
מה יש לומר? אתה בן אדם בוגר, אילן. אם אתה רוצה ללכת לך.
לא תעשי סצנות?
היא קיפלה חולצה, הניחה אותה על הערימה וסוף סוף הביטה ישירות עליו.
לא. רק יש לי תנאי אחד.
איזה?
אל תתקשר אליי על דברים טכניים. איפה זה נמצא, איך זה עובד, מה עשיתי עם ההוא אם אתה עוזב, תסתדר לבד.
הוא שתק.
זה התנאי היחיד?
זה הכול.
אילן לא ידע מה לעשות עם זה. הוא היה מוכן לדמעות, לטענות. היה מוכן גם שתחזיק לו בשרוול ותדבר על השנים, על נדב, על מה שלא עושים דברים כאלה. אפילו חזר בראש על תשובות. אבל היא רק עמדה וקיפלה בגדים.
טוב, אמר לבסוף. אז אני אורז.
לך על זה.
הוא נכנס לחדר הארונות. עמד שם הרבה זמן, הסתכל על המדפים. אחר כך התחיל לארוז לגבוה תיק: גינסים, חולצות טריקו, גרביים. לקח מכונת גילוח, מטען לטלפון, ספר שעמד ליד המיטה חצי שנה ולא נפתח. יצא למסדרון. נועה בינתיים כבר עברה למטבח והיתה עסוקה שם עם כלים.
אני הולך, קרא לכיוון המטבח.
בהצלחה, ענתה משם.
הדלת נסגרה מאחוריו. הוא עמד רגע בכניסה. לא נשמעו צעדים, לא נפתחה דלת. דממה.
הוא לחץ על כפתור המעלית.
***
את הדירה מצא תוך יומיים דרך חבר. דירת חדר, לא ממש חדשה, ברחוב צפירה, קומה רביעית, חלונות לחצר הפנימית. בעל הדירה, גבר מבוגר ששפם עבה לו, הראה לו הכל בזריזות, גבה מראש עבור חודשיים והלך. בסלון היה ספה, שולחן, שני כיסאות, מקרר ישן ותנור גז. על החלון וילונות בצבע חרדל לא טרי.
אילן הניח את התיק, התיישב על הספה והביט מסביב.
שקט מוחלט. אף אחד לא הולך ליד, לא פותח טלוויזיה, לא קורא לארוחת ערב. הוא שכב על הגב, שלב ידיים על העורף וחשב: הנה. זו החירות.
יומיים ראשונים היו כמעט נעימים. הוא קם מתי שהתחשק, אכל מה שבא, הלך בדירה בגרביים בלי דין וחשבון לאף אחד. בערב התקשר לאורי, חבר ותיק. הם דיברו ארוכות. אורי צחק: צודק, אילן, מזמן היית צריך.
ביום השלישי, אילן גילה שאין לו גרביים נקיים.
הוא החליט לנסות להפעיל מכונת כביסה. מכונה עגולה ופשוטה עמדה בשירותים, רכן, פתח את הדלת, עצר, פתח שוב. במקרה מצא אבקת כביסה בארון מתחת לכיור לבן וצבעוני. שפך קצת, כנראה יותר מדי, בחר תוכנית ולחץ הפעל.
המכונה התחילה לעבוד.
אחרי שעה, פתח הגרביים היו לחים, כמעט רטובים, ומעט ורדרדים. לקח זמן להבין: זרק איתם לחולצה חדשה אדומה.
הותיר את הגרביים לייבוש על הרדיאטור. הם התיבשו עד הערב הבא.
ביום הרביעי ניסה לבשל. קנה חזה עוף, תפוחי אדמה, בצל. מצא מחבת חבוטה, שם שמן. השמן השמיע רעש רועש מדי, העוף נדבק. תפוחי האדמה נקלפו לא נכון חצי מהם הלך לקליפות. מהבצל דמע בעיניים.
בסוף יצא לו על הצלחת משהו חום-לבן, קשה בחוץ, חי בפנים.
הצליח לאכול חצי. השאר זרק לפח והזמין משלוח ממסעדה קרובה.
אחרי שבוע סיכם כמה בזבז על משלוחים. יצא שזה כמעט כמו תקציב חודשי עם נועה על קניות. החליט להשקיע בעצמו קנה מצרכים, בישל דייסת קוסקוס. יצא לו טוב, טיפה נרגע.
אבל הבנאליות עצמה הלכה ודחקה בו, לאט ובלי אפשרות לעצור.
***
המשבר הגיע ביום העשירי.
אילן התקלח ופתאום הרגיש שהמים לא יורדים. עוקב, על הרצפה מתפשט שלולית עכורה. פתח את המים, חיכה, לא השתנה. בעט למטה נתקע בפתח הניקוז.
נזכר במילה סיפון. נועה תמיד אמרה: “צריך לנקות סיפון, אחרת ייתקע”. בדרך כלל הוא היה מחייך ועובר לחדר.
התכופף, הציץ, ראה צינור, עוד צינור, ואז חיבורים לבנים של פלסטיק. ניסה לפרק, זה השתחרר מיד, וזרם מים קרים, עכורים, ניתז מתחת לאמבט.
אילן קפץ, החליק, נתפס במגבת שנפלה מיד. ניסה להחזיר את החיבור המים המשיכו לזרום, הציפו את השטיחון בדקה.
רץ למטבח, חיפש באובססיביות איפה מפסיקים מים. נזכר שבעל הדירה אמר משהו על ברז מתחת לכיור. חיפש סגר. המים נפסקו.
חזר לאמבטיה. הרס טוטאלי הכל רטוב.
אילן התיישב על הרצפה במסדרון, בבגדים רטובים, בוהה בקיר.
הדבר הראשון שהרגיש: האינסטינקט לדבר עם נועה. לברר מה לעשות. כבר שלח יד לטלפון, אחרי שכמעט לחץ על שמה, זכר: אל תתקשר על דברים טכניים.
הניח את הטלפון.
ובכל זאת התקשר. לא לנועה, אלא לאורי.
אורי, אתה יודע איך מתקנים סיפון?
מה? אורי היה באמצע משהו.
סיפון, מתחת לאמבטיה, נוזל…
אין לי שמץ. אני תמיד מזמין בעל מקצוע. קח מספר, יש לי שרברב סבבה.
המומחה הגיע למחרת. סידר הכל, החליף גומיה, חמש עשרה דקות. לקח כזה סכום, שאילן עמד מולו המום.
זו באמת המחיר?
ככה לוקחים, ענה בשוויון נפש, הלך.
אילן חשב: נועה אף פעם לא הזמינה איש מקצוע על כל שטות. היא הייתה מתמודדת, סוחבת, מתקנת לבד. איך? מתי? הוא אף פעם לא שם לב זה פשוט קרה.
***
באותה תקופה עלה לו רעיון שנראה לו נכון.
התקשר לאסנת, פעם, לפני עשרים שנה, כמעט היה ביניהם משהו, עוד לפני שנפגש עם נועה. אסנת גרושה כבר שנים, ידע מהחברה. נפגשים לפעמים בימי הולדת, מדברים על כלום.
אסנת, זו אני, אילן.
וואו, אילן? שנים!
אני גר לבד עכשיו. חשבתי אולי נפגש, ניסע לאיזה קפה?
היה שקט רגע.
אתה גר לבד ממי?
מאשתי.
התגרשת?
כרגע בתהליך.
הבנתי, קולה הפך זהיר. ניפגש, למה לא?
קבענו קפה בעיר. אסנת באה במעיל יפה, אלגנטית, שיער קצר. נראתה מצוין. לקחו כוס יין, דיברו על מכרים, אחר כך שאלה:
מה איתך? איפה אתה עובד היום?
עדיין באותה חברת בנייה, מנהל רכש.
ואיפה גר?
רחוב צפירה, בדירה שכורה.
ואיך שם?
רצה לומר “סבבה”, אבל יצא לו:
נורמלי. רק בעיית כביסה ויש קצת תקלות בגז
אסנת תצפתה עליו. אחרי שניה, הבין רחמים. לא רומנטיים. כאלה שמרגישים כלפי מישהו שהחיים מסובכים לו.
טוב, אמרה שוב.
השיחה נתקעה. היא שאלה על נדב, הוא סיפר, היא דיברה על בתה שהתחתנה. כשסיימו את היין, אמרה שצריכה לקום מוקדם. נפרדו מחוץ לבית הקפה.
הוא חזר לדירתו. במקרר כלום, החנויות כבר נסגרות, מצא חבילת מרק מהיר ושפך עליו מים חמים.
אסנת לא התקשרה שוב. גם הוא לא.
***
אז ניסה להיפגש עם החברה. התקשר לאורי קבענו לשישי עד שמונה, כי לאשתו יש אסיפה, חייב להיות בבית. התקשר למתי, אמר: דווקא מתאים, רק תקפיץ אותי בסוף, לא שותה, חייב להיות רענן לשבת אצל ההורים של אישתי.
ישבו שלושתם בפאב קטן ליד הרכבת. שתו, דיברו על כדורגל, על העבודה. פתאום אורי שואל:
ומה איתך, הכי עצמאי?
סבבה, ענה אילן.
נועה לא מתקשרת?
לא.
אורי ומתי מחליפים מבט.
בכלל לא? מוודא מתי.
בכלל לא.
מבט נוסף. אורי מערבל את הבירה שלו.
נראה לי זה מוזר. שלי הייתה מתקשרת שלוש פעמים ביום.
נועה לא מתקשרת, מסכם אילן.
זה או טוב מאוד או רע מאוד, חושב מתי בקול.
מה רע?
אולי זה אומר שבסדר לה גם בלעדיך.
אילן גמר את הבירה. לא רצה לחשוב על זה. בדיוק מזה ניסה לברוח, אבל המחשבות ישבו שם.
בשבע וחצי אורי קם, אסף את הדברים. גם מתי. לחצו ליד, טפיחה על השכם, כל אחד הביתה לאשתו, לפגישה, להורים.
אילן נשאר לבדו, הזמין עוד בירה ונשאר שם עד שסגרו.
***
נועה באמת חשה בלבול בימים הראשונים, אבל לא כפי שציפתה. לא ריק מהיעדרו, אלא הרגשה מוזרה של מרחב. כאילו סידרו את הרהיטים ולא ברור אם זה לטובה או לא.
ביום השני התקשרה לזוהר, החברה.
הלך, אמרה לה.
הלך לאן? לאן?
שכר דירה. אמר שחסר לו אוויר.
זוהר שתקה, אחר כך נשפה.
נועה. איך את?
בסדר, אם להיות כנה. מפתיעה אותי.
בוכה?
לא. מוזר, נכון?
אולי זה יבוא פתאום?
אולי. נראה.
אחר כך התקשרה גם מירי, חברה ממרפאת נשים עוד מההיריון של נדב עשרים וחמש שנה. מירי פחות עדינה.
ברוך שפטרנו! אמרה. נועה, כבר עשר שנים אני מדברת איתך
מדברת על מה?
על זה שאת המשרתת בבית, רק בלי משכורת.
באמת, מירי, למה להגזים.
ככה. מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל עצמך?
נועה חשבה, לא מצאה תשובה מהר.
שנה שעברה הסתפרתי קצר.
נו, בדיוק.
בשבוע הבא מירי הזמינה אותה ליוגה. נועה סירבה, אחר כך הסכימה. באה בחליפת טרנינג ישנה מהמגירה, גילתה שהיא ממש לא גמישה.
לא נורא, אמרה המדריכה הצעירה, קוקו מתנפנף כולם מתחילים ככה.
תוך שבועיים, נמתחה קצת יותר. הלכה לשלוש שיעורים בשבוע. לפעמים המשיכו לקפה סתם, בלי למהר.
בערבים היא קראה. פעם הייתה נרדמת אחרי עשרים עמודים עכשיו קראה שעה-שעה וחצי, בנחת.
פעם אחת התקשר נדב.
אמא, אבא אמר שהוא גר לבד.
נכון.
ואיך אתם?
ככה-ככה, ענתה. אצלי דווקא טוב.
נדב שתק.
אמא, אתם מתגרשים?
לא יודעת. לא חשבתי על זה.
את לא עצובה?
אני מופתעת. לא עצובה.
שוב שקט. נדב תמיד עיבד דברים לאט.
טוב, אמר. תתקשרי כשתרצי.
תתקשר גם אתה. לא רק בחגים.
***
היה רגע אחד בו נועה נעצרה סתם כך במטבח, עמדה חמש דקות, הביטה החוצה.
שטפה כוס קפה של בוקר ופתאום חשבה: עשרים ושש שנה. זה המון. זו רוב החיים. היה בה הכול, גם טוב. הדירה הראשונה ששיפצו יחד, ידים שרוטות. נדב הקטן, עם פלסטר על הברך. טיול לכנרת לפני חמש עשרה שנה כשצחקו כל הסופ”ש והיא לא זוכרת על מה רק את הצחוק.
כל זה לא יקרה שוב. זה נשאר בעבר, כמו אלבום תמונות.
חיכתה שההרגשה תחלוף. זה עבר, אחרי שלוש-ארבע דקות.
הניחה את הכוס, התארגנה ליוגה.
***
דניאל הופיע סתם ככה.
הייתה זאת מאירית, השכנה מלמטה, בת שמונים, זוכרת כל פרט ורגילה לתפוס אנשים חצי שעה בדרך למדרגות. ביקשה מנועה להחליף לה נורה הבן מגיע רק בעוד שבוע, ובאורחשוך. נועה עזרה, שתו תה, ובדיוק אז הגיע הבן של מאירית, אבל לא ההוא שמחכים, אלא השני, שיורד אליה בלי הודעה.
קראו לו דניאל, גר במודיעין, בא סתם. בן ארבעים ושמונה, עם זקן מטופח, מעיל טוב, עיניים של מישהו שעובד קשה.
אמא, שוב את משעבדת שכנות? חייך.
נועה הציעה, ענתה מאירית בגאווה.
דניאל הביט בנועה.
תודה, באמת. הייתי בא, לא הבנתי עד כמה היא יושבת בחושך.
שטויות, ענתה נועה.
דיברו עשר דקות גם הוא עובד בבנייה, רק בחברה מתחרה. היא סיפרה שהיא רואת חשבון. הוא נפרד, הלך.
שלושה ימים אחרי דפק אצלה.
בא עם מצרכים לאמא, וגם, לדבריו, הביא לנועה שוקולד במקום תודה.
למה טרחת? התביישה, אבל קיבלה.
אפשר להיכנס דקה? שאל. לחבר שלך אילן יש קשר בתחום הרכש, רציתי להתייעץ.
נועה חשבה.
אילן עבר מכאן. אם תרצה אתן לך את המספר.
הבנתי, הבעת פניו לא חשפה אם הופתע. לא אביך יותר.
עזב. אחרי שבוע התקשר שוב, אמר שמצא פתרון אחר, שאל אם בא לה קפה אחה”צ, סתם ליד הבית. נועה הסכימה.
הם הלכו לבית קפה ברחוב הסמוך. דיברו על עבודה, על אימו, על איך השכונה השתנתה לאחרונה. הוא היה מאזין וסבלני, הצחיק את עצמו לפעמים לפני שסיים משפט.
את נשואה מזמן? שאל פתאום, לגמרי לצורך שיחה.
עשרים ושש שנה. או הייתי. בינתיים לא ברור.
קורה, אמר בלי לשאול עוד.
העריכה את זה.
נפגשו שוב ושוב. הוא לא לחץ לשום כיוון, רק התקשר מדי פעם לראות מה נשמע. נועה אהבה את זה החופש מחובה. אחרי עשרים ושש שנים של מחויבות, זה כמו חלון פתוח.
***
אילן, בינתיים, גילה בעצמו צדדים שלא הכיר.
כך, למשל, את זה שאינו יודע להמתין. קודם הכול קרה לבד: אוכל הופיע, כביסה הופיעה, תקלות נפתרו. עכשיו צריך לחכות לגרביים להתייבש, למים לבעבע, לטכנאי להגיע. לקור להיעלם כשהוא נדבק בשפעת באמצע השבוע השלישי ושכב ימים במיטה לבד, מזיע, שותה מים פושרים.
או שהוא לא יודע לאכול לבד בשקט. עשרים ושש שנה תמיד היה מישהו ליד נדב, אחר כך רק נועה. היא דיברה או שתקה, אבל שקט חי לידה. עכשיו השקט חלול.
אז הוא התחיל לאכול עם טלוויזיה דלוקה.
בשלב מסוים, אחרי שלושה שבועות, התקשר לנדב.
היי, בן.
היי, אבא. מה שלומך?
בסדר, עובד, מתגורר בצפירה.
אמא סיפרה.
ואמא, מה איתה?
נדב שתק עוד שניה.
טוב לה. אומרת שהיא עושה יוגה, פוגשת חברות.
אילן עיבד.
לא מתגעגעת?
אבא, התקשרת כדי לדעת אם אמא מתגעגעת?
לא, רק שואל.
היא בסדר, באמת. גם אתה. זה טוב.
הניח את הטלפון וישב על הספה בתחושת משהו לא מוגדר. לא כעס. משהו כמו כשהולך לחדר ושוכח למה.
***
ביום ה-23 פגש במעלית שכנה, צעירה כבת 35, ראה אותה פעם-פעמיים. קראו לה רונית, הציגה את עצמה.
דייר חדש? שאלה.
זמני, ענה.
עזבת את אשתך?
הפתיעה אותו הישירות.
כן.
קורה. חייכה. מאיזה קומה? היו פה קודם כאלה ששרו בלילה.
רביעית, עם וילונות חרדל.
בטח של דניליץ. הוא משכיר רק לרווקים. פחות בעיות.
יצאו. רונית גרה בקומת קרקע, עבדה בקליניקה וטרינרית, יש לה חתול וצמחים.
פעם עזר לה עם סלים. הזמינה אותו לתה. היה אצלה מסודר, ריח של קינמון במטבח, נעים. שיחה קלילה. אבל הוא חשב: אצלה הכל נקי, אצלי בכיור צלחות מאתמול.
נפגשו עוד כמה פעמים בכניסה, שתיים-שלוש שיחות ליד התיבות. לא קרה כלום וגם לא צריך היה. הוא הרגיש כמו מחשבה שבורה באמצע.
פעם שאלה:
אתה פה להרבה זמן?
לא יודע, ענה בכנות.
אתה נראה כמו אחד שעדיין לא החליט.
כנראה.
זה בסדר, כל עוד לא שוהים בזה שנים. אני אחרי גירושים שנתיים התאפסתי. אחר כך רק שאלתי, למה בזבזתי שנתיים?
זכר את זה היטב.
***
ביום ה-31 נסע לשוק וקנה פרחים. לא כי מישהו ביקש, ולא היה אירוע פשוט עמד מול זר כריזנתמות לבנות, חשב: נועה תמיד אהבה אותן, לא ורדים. “ורדים נראים מחייבים מדי”, אמרה.
לקח זר גדול, שילם והשמין לכיוון הדרים.
כל הדרך במטרו החזיק את הפרחים, קיבל מבטים חלק מחייכים, חלק אדישים. חשב מה יאמר, דמיין איך תפתח דלת. תופתע, אולי תשמח. בכל זאת, עשרים ושש שנה בכל זאת, הוא.
הגיע לדלת, לחץ על הפעמון. הפעמון חדש, שם לב. קודם היה אחר.
מאחורי הדלת צעדים. קולות: קודם אישה, שלה, אחר כך גבר, לא שלו.
נעמד מופתע.
הדלת נפתחה בציין, בהצצה. נועה הופיעה. הביטה בו, הביטה בפרחים. פניה נשארו שלווים.
אילן.
נועה, באתי.
רואה.
הבאתי לך. הרים את הזר.
הביטה בו בלי כעס, בלי דמעות.
אילן, אני לא פותחת.
למה? לא ידע עוד מילים.
שיניתי מנעולים.
רואה. אבל למה?
מאחור קפצה דמות גברית. אילן עקב אחרי הצל.
מי זה?
זה לא עניינך, אמרה. בלי חריפות, פשוט קביעת עובדה.
נועה, רגע. אני… הרבה הבנתי.
מה הבנת?
פתח פה, סגר. פתח שוב.
שהיה לי טוב איתך. שלא הערכתי. שזו הייתה טעות.
הביטה עליו דרך חריץ.
אילן, אמרה בשקט ורוגע. הבנת שהיה לך טוב. לא הבנת למה. אתה חושב שהתגעגעת אליי. אבל התגעגעת לזה שמישהו כיבס עבורך חולצות.
זה לא הוגן, הגיב.
אולי. אבל זו האמת.
עשרים ושש שנה.
אני יודעת. היו שנים טובות. אבל לא רוצה עוד עשרים ושש.
לא תתני לי צאנס?
הביטה בו. הרבה זמן. ואז:
אתה יודע מה הכי מעניין? גם אני התחלתי לנשום. מתברר שגם אני נחנקתי. פשוט לא דיברתי על זה.
עמד עם הכריזנתמות ביד.
נועה…
לך, אילן. תתקשר לנדב סתם, לא לשאול עליי, אלא באמת.
הדלת נסגרה. בשקט. המנעול ננעל.
עמד. הזר ירד לאיטו. הכריזנתמות רעננות, חזקות, לא יודעות מה קורה.
שקט במדרגות. דלת אחרת משמיעה טלוויזיה.
הסתובב, הלך למעלית.
***
לחץ על הכפתור, המעלית באה מהר. במראה ראה את עצמו גבר עם זר, מעיל טוב, מעט עייף, מבט של מי שמשהו נגמר או מתחיל.
יצא החוצה. ערב, פנסי רחוב, עוברי אורח ספורים. המשיך לכיוון המטרו, מחזיק בזר.
ואז עצר ליד ספסל. שם ישבה קשישה, האכילה יונים. היונים הסתובבו סביבה.
הניח את הכריזנתמות לידה.
קחי, אם את רוצה, אמר.
החזירה מבט, הביטה בפרחים.
פרחים יפים. לא התקבלו?
לא.
קורה, אמרה וחזרה ליונים.
הלך. רחוב רגיל, בתים כמקודם, החיים כרגיל. איפה שהוא, נועה סגרה דלת וחזרה לשגרת ערב שמתאימה לה.
נדב נסע גם הוא הביתה. אולי יתקשר סתם, בלי סיבה.
במקום אחר הצטברו כלים בכיור.
הוציא טלפון.
***
אחר כך, כבר במטרו, הסתכל הרבה זמן בחלון השחור רק השתקפותו המפוזרת.
זה מוזר, חשב בלי לחשוב. פשוט מוזר.
הרכבת נסעה. תחנות התחלפו. בקרון ישבו צעירים ומבוגרים, עייפים, שמחים, עם תיקים, ספרים, ניידים. אף אחד לא ידע עליו, על הפרחים שהשאיר, על שנותיו, על הדלת הסגורה.
ירד בתחנה שלו, עלה למעלה.
היה קר, עם ריח של גשם ראשון שעוד לא ירד, אבל הקרירות מורגשת.
עמד קצת, הרים ראש לשמיים.
השמיים חשוכים ורגילים.
הלך הביתה.
***
באותו לילה, לקראת שתיים, לא הצליח לישון ובהה בתקרה. הדירה הייתה בדיוק כמקודם, וילונות חרדל סוגרים על הקור, מקרר רועש מדי פעם. כבר שלושים יום אותו דבר.
ופתאום נזכר.
לפני שמונה-עשר שנה, אצל ההורים של נועה במושב. ישבו בערב במרפסת, תה חם, שקט מוחלט, יער מעבר לגדר. נועה שתקה, גם הוא, וזו הייתה שתיקה טובה, חיה, בלי מילים מיותרות.
הוא חשב אז: זה טוב.
ולא אמר כלום.
פשוט חשב, ואז שכח.
שכב עכשיו על הספה בדירה השכורה, וניסה להיזכר מתי פעם אחרונה חשב ככה. לא הצליח.
מחוץ לחלון התחילו טיפות קטנות גשם ראשון, מהוסס. דממה.
***
בבוקר קם, שם מים לקומקום, חשב שצריך לקנות ספלים טובים. מה שהיו סדוקים.
חשב להתקשר לנדב.
חשב שעליו להסדיר עניינים בעבודה, שמועד הדו״ח קרב.
חשב על מה שאמרה נועה: גם אני התחלתי לנשום. מתברר שגם היא נחנקה.
לא ידע את זה. או לא חשב שזה משנה. היא תמיד הייתה שם, עשתה מה שצריך והניח שלא אכפת לה. בעיניו הבית היה כלא לא שאל אם גם היא לכודה.
הקומקום שרק.
מזג תה לגביע סדוק, שתה.
בחוץ כבר יורד גשם ברצף, מכסה את אדן החלון.
אילן שלף טלפון חפש שורה: נדב.
החזיר את הטלפון.
החזיר שוב.
נדב, היי, אבא. מתקשר סתם. לא מפריע?
לא, ענה נדב המופתע. לא עסוק.
איך אתה?
בסדר. עובד. אצלכם גשם?
הרגע התחיל.
גם אצלנו.
השקט ביניהם. שתיקה טובה.
אבא, שאל נדב. מה שלומך?
אילן הביט החוצה הגשם יורד, הכל לבן, והעתיד לחלוטין לא ברור.
אני עוד מברר, ענה.
טוב, ענה נדב. צלצל כשתרצה.
אתקשר, אמר אילן. גם אתה תתקשר אליי, לא רק בחגים.
הבנתי, ענה נדב.
נפרדו. אילן הניח את הטלפון, שתה את התה. היה בסדר.
גשם בחוץ.
***
באותו זמן, קצה שני של העיר, גם נועה הביטה בחלון. כוס קפה בידה, חמים ושקט בחדר. דניאל כבר הלך, לא נשאר ללילה כך הסכימו, אין לאן למהר.
חשבה על אילן, לא בכעס או שמחה, כמו שחושבים על מישהו שחיית איתו שנים. ראתה אותו עומד עם הפרחים גדול, קצת אבוד, אדם שלמד משהו אבל לא באמת שינה מהות.
לא כעסה. בתקופה הראשונה, כן, כעסה הופתעה מעצמה, כי כלפי חוץ נראתה רגועה. בפנים, שנים כעסה בשקט, על מה שלא דיבר עליו אף פעם. שלא שאל אם לה טוב, שלא הרגיש שגם היא הותשה מהרוטינה, שנמאס לה לשרת ולארגן.
הזעם עבר. נותרה שלווה חדשה.
הוציאה טלפון, כתבה לזוהר: “הולכות ליוגה מחר?” “חיכיתי, בטח,” ענתה זוהר מיד.
נועה חייכה, הניחה את הכוס.
גם מהחלון שלה ירד גשם.
***
באותו ערב, אילן צלצל לבעל הדירה, ביקש להשאיר לעוד חודשיים.
בטח, שלם מראש, ענה בעל הדירה.
אילן קפץ לטמבורייה, קנה ספלים טובים, שניים. אחר כך התחרט הוסיף שלישי.
עבר בסופר, קנה עוף, תפוחי אדמה, בצל, גזר. חיפש באינטרנט מתכון פשוט למרק. שלב רביעי: “לתבל לפי הטעם”.
הביט בקלחת מה זה “לפי הטעם”? טעם, הוסיף מלח. שוב טעם. יצא מלוח מדי, אבל המרק אכיל.
מזג לצלחת, לא לספל, יש צלחות; התיישב לאכול.
היה שקט.
בשקט מרק אכיל.
***
החיים המשיכו, כמו שהם בלי אזהרה ובלי סיבה. נועה יוגה, דניאל, לפעמים בית קפה, קצב שמתאים לה. אילן, ברחוב צפירה מרק, נדב בטלפון, חברים בירה פעם בשבוע.
גירושין עוד לא מוגדרים. לא מחליטים, כי אין כוח להילחם עכשיו.
פעם פגשה אותו בסופר באותו הסניף ברחוב הדרים שבו קנו תמיד. הוא עמד ליד מדף החלב, קרא את האותיות הקטנות, כמעט מהורהר מדי.
היא התקרבה.
אילן.
סבב. הביטו זה בזה. רזה קצת, נראה רגוע יותר, אולי קצת קשוב, חשבה.
שלום, נועה.
שלום. אתה נראה בסדר.
גם את.
עמדו שניה.
אתה קונה קפיר?
כן, מתלבט.
זה טוב, הראתה על אחד.
תודה.
הרים אותו. היא בחרה את שלה, המשיכה. הוא לצד השני.
בקופה עמדו במקביל, כל אחד בתור שלו. ליוו זה את זו החוצה.
טוב, אמר.
טוב, ענתה.
פנו. היא ימינה. הוא שמאלה.
