יומן אישי יום רביעי, אמצע דצמבר, תל אביב
אני לא מפסיקה לחשוב על ראומה ליפשיץ. כל הסמסטר היא יושבת בסוף הכיתה, שקועה באייפון האחרון שלה זה עם הכיסוי המוזהב מציצה לפעמים דרך המסקרה המושלמת עלינו, כאילו אנחנו שקופות. תלתלים בלונדיניים א-לה הוליווד, ציפורניים עם מניקור נוצץ כל פריט עליה שווה יחד פי עשר ממה שאני עובדת בחצי שנה בקיוסק.
“ראית את הג’יפ שהיא הביאה היום?” שמעתי את שירה צוחקת מאחורי, “אומרים שאבא שלה, הדוד העשיר מרמת אביב, קנה לה את זה ליום הולדת. והלואי לי תיק בגדים בשווי כזה!”
“למה תיק, תראי את המניקור שלה רק הנוצצים עולים יותר מהמילגה שלי!” ענתה נועה, החברות הכי טובות שלי, כשהיא מביטה גם היא על ראומה.
ניסיתי לחייך אליהן, אפילו להצטרף לשיחה, אבל לא הצלחתי לשכוח את מה שקרה בסמסטר הקודם. ההגנה שלה על פרויקט באקולוגיה “השפעת האדם על האוכלוסייה של בעלי חיים משוטטים בישראל.” דווקא היא, עם כל הזוהר, דיברה בהתלהבות ובקול רועד כשדיברה על עקירת כלבים מהרחוב ועל האכזריות שיש בארץ כלפי חסרי הבית. אז, ראיתי לרגע ניצוץ אמיתי ושונה אצלה.
בערב סגרירי אחד, אחרי שהגעתי לשוק הכרמל לקנות מצרכים, ראיתי אותה ראומה, הכוכבת הנוצצת, כורעת ליד כניסה לסופר ומאכילה כלב רחוב גדול, גופו דק ועינו דומעות. ידיה המטופחות עם המניקור שפיזר אור בזהב, נתנו לו פרוסות פסטרמה שאכלה בעצמה. “תירגע, חבר, אכלת כבר מספיק?” היא ליטפה אותו ברוך שלא הכרתי ממנה.
עמדתי מהצד, והרגשתי דקירה בלב. הייתי בטוחה שאנסה להתחמק, אבל אז ראיתי אותה לוחשת לכלב: “ההורים שלי אף פעם לא הסכימו שיהיה לי כלב רק כלב גזעי עם תעודות, זה מה שנחשב אצלנו ואני סתם רציתי חבר שילך איתי בגשם.”
אחרי שנגמרה לה הפסטרמה, פנתה אל הכלב ואמרה “בוא, נלך לווטרינר, נטפל בך”, פתחה את הדלת של האאודי החדש שלה ונתנה לכלב לעלות, ממש ככה, כאילו היה בן משפחה.
“מה את עושה?” קראתי אליה, מופתעת.
היא הסתכלה עליי בעיניים עמוקות, הייתי מצפה לשעשוע או זלזול אבל היו שם רק עצב ונחישות. “פשוט עושה מה שנכון, למה לא?” לחשה, עזרה לכלב להיכנס ונסעה.
מאותו רגע משהו בי השתנה. ימים אחרי זה, ראומה נעלמה מהלימודים. החברות שלי פטרו את זה ב”לכו תדעי, אולי טסה לניו יורק על חשבון אבא.” אבל אני לא הפסקתי לחשוב על הכלב הזה ועליה, ומה קרה מאז.
בסוף השבוע החלטתי לגלות. שמעתי ממשהו בספסל הלימודים שמכונית האאודי שלה נראתה באזור התעשייה בבת ים לא מעט לאחרונה. לקחתי אוטובוס וירדתי ליד מחסן ישן. שקט. אבל במעבר צדדי, בין עמודי בטון, שמעתי נביחות. התגנבתי פנימה וגיליתי מגרש כלבים שלם: עשרות כלבים גדולים, קטנים, בריאים, וצולעים.
במרכז החצר, ראומה, בלי ארשת של נסיכה, לבושה בג’ינס ישנים וקפוצ’ון דהוי, מחלקת אוכל ומלטפת כל אחד מהם.
“ידעתי שתבואי, בסוף,” היא אמרה בלי להסתובב. התקרבתי אליה בהיסוס.
“את… פה לבד? כל זה שלך?”
“כמעט שנה. התחלתי להאכיל, לטפל, ואז לא מצאתי מנוחה עד שלא היה להם מקום בטוח. המשכורת מאבא, הדירה שוויתרתי עליה הכל כדי לשכור את המקום ולשפץ. כאן אני יכולה פשוט להיות אני.”
עמדתי שם ושמעתי סיפורים. על כל כלב, על המאבק עם המשפחה להבין “למה את מבזבזת את החיים על רחוב?” ובתוך העיניים שלה היה משהו שלא שמתי לב אליו קודם אהבה ענקית למי שלא רואים, שלא סופרים.
“ולבחיה מהמרכז כבר יש בתים,” היא חייכה אליי. “רוצה לעזור? יש כאן הרבה עבודה.”
והאמת, רציתי. מאוד. מאז, אני מוצאת את עצמי בכל ערב יוצאת מהשיעורים ורצה למקלט בבת ים. למדתי להאכיל, לרחוץ, לבנות אמון עם הפחדנים ביותר, ובעיקר למדתי להכיר את ראומה מחדש.
מאחורי הדימוי של המפונקת עם סלפי בבוגרשוב מסתתרת נפש רחבת לב. היא לא משתמשת בעושר שלה בשביל לספור לייקים, אלא בונה דברים טובים באמת. היא מספרת ברשתות על כל כלב, בגובה העיניים; כל סיפור הזדמנות חדשה.
“אם מספרים לאנשים אמת על הכלב, אפילו אם הוא לא גזעי ולא יפה, הם מתחברים. רק ככה בונים אמון,” היא הסבירה לי פעם.
יום אחד, ישבנו בחדרון חמים במקלט הכלבים כבר ישנים, והיא לידי עם כוס תה.
“קשה לך מול ההורים?” שאלתי.
“פוחדת מאכזבה. אבא רוצה שאמשיך בקבוצת הנדל”ן, לא שיחשוב שאני חלשה.”
“לפחות תראי לו מה עשית. אולי תגלה שהוא גאה.”
ראומה הביטה בי עוד רגע ואז התקשרה. “אבא, אני צריכה אותך אצל המקלט.” אני הרגשתי את הלב דופק בשבילה.
הוא הגיע בחליפה, סקר את המקום בזעף, ואז התכופף ללטף זקן קטן, כלב עם עיניים טובות של פעם. “היה לי פעם כלב כזה,” הוא לחש. “הציל אותי כשהייתי ילד.”
לאט לאט, נמסה הארשת הקשוחה והפכה לרוך. “יאללה, תראי לי את החלום שלך,” אמר לה.
ותוך חצי שנה, פתחנו יחד את “ידיד אמת” מתחם ענק, מלא וטרינרים מתנדבים, בו כלבים וחתולים מקבלים בית, אמיתי, עם סיכוי להתחלה חדשה. בטקס הפתיחה עמדנו כולנו שיער אסוף, ג’ינס פשוטים, חיוך של מישהי שהחליטה לא להסתתר.
בסוף הערב השתרענו בכר דשא, מרוצות. “אמרת פעם שאבא רוצה אותך אשת עסקים,” לחשתי לראומה.
“הוא צדק,” היא חייכה. “אבל בעשייה שלי, לא בשלו.”
האמת, אני גאה להיות חברה שלה. ללמוד שאפשר להסיר מסכה, ולגלות את עצמך, גם אם הדרך פתלתלה.
ולפעמים, כל מה שצריך זה חבר. אפילו אחד עם ארבע רגליים.
