הם צחקו על המעיל הזול שלה, עד שגילו את האמת
בעולם שבו המותגים והמחירים קובעים את הערך שלך, אנחנו לעיתים שוכחים את העיקר את הבן אדם עצמו. אני זוכר את אותו ערב סגור, אירוע התרמה מפואר שנערך בלב תל אביב, במלון יוקרתי ומנצנץ.
האולם היה מלא באור יהלומים. ענת, לבושה בשמלת זהב מרהיבה, ואני (תומר), לגמנו יין ישראלי יוקרתי ולחשנו הערות על האנשים סביבנו. השיחה המתגלגלת והצחוק שלנו נקטעו פתאום כאשר בדלת הופיעה צעירה בשם אילה. היא לבשה מעיל פשוט וחבוט בצבע בז’, ונעלה נעליים שטוחות רגילות.
ענת לא הסתירה את בוזה, ועמדה מולה בשחצנות. היא בחנה את הנעליים הבלויות של אילה, עיוותה את פניה ולחשה בקול חצי-מהדהד:
“מה, העובדות ניקיון לא יודעות שיש כניסה אחורית?”
ענת פסעה מעט קדימה ואמרה בציניות:
“חמודה, מחלקים מרק בחינם שלושה רחובות מכאן. את רק גורעת מהסטייל של האירוע שלי.”
אילה לא הזיזה עפעף. היא עמדה איתנה ומביטה לענת ישירות בעיניים. הייתה במבטה שקט מלא ערך עצמי, הרבה יותר מכל הנוצץ באולם.
באותו רגע ניגש אלינו במהירות גבר מבוגר בחליפה, מר רפאל, שמנהל את הקרן המארחת. הוא אפילו לא ייחס תשומת לב לענת ולי, שכבר התכוננו לברך בהתרפסות. הוא עצר מול אילה ולהפתעתי השתוחח בכבוד:
“גברת כנען! סליחה, המטוס הפרטי הגיע מוקדם מהמצופה. החוזה לרכישת החברת אחזקות מוכן לחתימתך.”
המבט של ענת קפא, לסתותיה נשמטו בהלם, והכוס עם היין היוקרתי אחזה באצבעות רועדות עד שהתנפצה על ריצפת השיש.
הסוף של הסיפור
אילה לקחה את העט מהמזכיר, ולא טרחה אפילו להוריד את המעיל הישן. היא חתמה בביטחון על החוזה.
היא פנתה אל ענת ואמרה בקור רוח:
“דרך אגב, ענת, המסיבה הזו כבר לא שלך. זה הרגע קניתי את הבניין וגם את החברה של בעלך. וה’סטייל’ שלך פחות מתאים למה שאני מתכננת. מאבטחים, נא תוציאו את האורחים האלו.”
אני וענת נותרנו קפואים, בזמן ששירותי האבטחה ליוו אותנו בעדינות אך בנחישות אל מחוץ לאולם.
המסקנה שלי: אף פעם אל תמדוד אדם לפי הבגדים שלו. מתחת למעיל ישן מסתתר לא פעם מי שיקבע מחר את הגורל שלך.
ומה איתך, יצא לך להיתקל בהתנשאות כזו? אני מזמין אותך לשתף אותי בסיפור שלך.
