אשתו הלא־נוחה
נעמה צפה לאט מעלה, ממעמקי הכאב והקולות, כאילו יצאה מקרקעית באר עמוקה.
נעמה בן-דוד, את בהכרה. רואים את זה במכשירים. תנסי לפתוח עיניים, קול גבר לא מוכר נשמע עמום ומרוחק.
היא ניסתה לציית, אך העפעפיים היו כבדים, כאילו נוצקו מעופרת. הגוף לא נשמע לה, זר וחלש, ועדיין כל תא כאב לה. הכאב היה עמום, דביק, זולג לכל השרירים. באוזניים צפצוף חד ונגף.
ריח של בית חולים חזק, סטרילי, חומצי, ריח של חיטוי ורמז למשהו מר כאב. בלתי ניתן לטעות.
מעולה, הקול נעשה קרוב בהרבה. את נושמת לבד, זה טוב.
נעמה, במאמץ, פקחה עין. היא שוב נעצמה בגלל האור כמו מכת שמש לחיוורון. העולם היה מטושטש, צבעים מרוחים בגשם תקרה לבנה, קירות לבנים, צינורית בידה.
מעליה התנשא גבר מבוגר, פניו משורטטים קמטים עמוקים. עיניו הקשות במסגרות גבות כסופות בחנו אותה בחדות. כובע בד לבן, מסיכה מוסטת לסנטרו.
איפה אני הלחישה בקושי, קולה דקיק וצרוד, כמו רשרוש נייר יבש.
את בטיפול נמרץ השיב הרופא ברוגע, סידר משהו במדף המכשור הצמוד למיטה. המרכז הרפואי הדסה עין כרם.
תאונה גמגמה נעמה. הייתה תאונה
זיכרון הצית לרגע ואז התפוגג: שמש מסנוורת בשמשה הקדמית, כביש, היא נוהגת לאן?
כן, תאונה. את זוכרת?
נסעתי לבית החולים לבדיקה. רצינו, אני ובעלי, להתחיל טיפולי הפריה. לא הצלחנו להביא ילדים
בדיוק. הנהן הרופא בלבן. אני הרופא שלך, מרדכי שלב. עברת תאונת דרכים קשה.
התודעה התבהרה בהדרגה, ובמקביל עם הזיכרון, חלחלה תחושת פחד קרה.
בעלי הוא יודע? קרה לו משהו?
יודע, קולו של מרדכי שלב היה יבש עוד יותר. הוא לא נפגע. בכלל, הוא לא היה איתך ברכב.
נעמה קימטה מצח, מנסה להרכיב את הפסיפס. נכון, נמרוד היה אמור להגיע אחרי העבודה. היא נהגה לבד.
כמה זמן אני כאן? נשימתה החלה מואצת, תחושת קרה דביקה אוחזת בלב.
הרופא הסיט מבטו ונאנח אנחה כבדה, שנשמעה כמו פטיש במקביל לצפצופי הציוד.
את צריכה לאגור כוחות. אבל את חייבת לדעת: מה שאני אומר יטלטל אותך.
תגיד, לחשה נעמה.
התאונה קרתה מזמן. היית הרבה זמן בחוסר הכרה.
הרבה כמה? שבוע? שבועיים?
שלוש שנים. היית בתרדמת שלוש שנים.
העולם של נעמה התרסק והשחית ברגע לאותה תהום ממנה זה עתה עלתה.
לא שפתיה רטטו. אתה טועה זו בדיחה
שלוש שנים, חתך שלב. פגיעת ראש קשה, שברים מרובים. התקשינו להציל אותך כנראה היינו על חוט השערה דק.
שלוש שנים.
מבטה עבר ליד שלה דקה, חיוורת, אך חיה.
היה לך מזל, הרופא ריכך את קולו מעט. סוג דם נדיר. היינו צריכים מנות רבות, בבנק הדם חסר. בעלך הציל אותך סוג מתאים, תרם כמיטב יכולתו ואפילו מעבר הוא באמת גיבור. הדם שלו החזיר אותך לחיים.
מילותיו ירדו כמו ערפל כבד בבטן. נמרוד תרם הציל אותה
ולא הרגיעה אותה מחשבה זו. להפך עמוק בליבה התעורר משהו קר, מעוות. היא זכרה טוב מדי: סוג הדם של נמרוד שונה משלה.
היא לא העזה להתווכח. שוב צללה לערפול תרופות.
*
כאשר פקחה שוב עיניים, החדר היה שלו יותר. צפצוף המכשירים השתלב ברקע. ליד מיטתה עמד מישהו.
הניחוח המוכר, הקל, הצורב בושם של נמרוד.
הוא התקרב, פניו ברורות באור העמום: פרופיל מדויק, סנטר חזק, שיער כהה מסודר. אבל משהו היה זר.
פניו, שתמיד אטמו כל רגש מאחורי מסכה קרירה, התעוותו לביטוי חדש קשיחות קרה, כמעט בזויה.
אחות, אישה רחבה כבת חמישים, עם עיניים עייפות אבל טובות, החליפה את העירוי. נראה שהכירה את שמה: אתי.
נמרוד התכופף, נשימתו קרה עליה.
יקרה, לחש בקול מחלחל, חד. נחמד לראות אותך.
חיוך נבזי הופיע על שפתיו.
בזמן שאת שלוש שנים שוכבת כאן בינפוזיות, הספקתי כבר לרשת.
נעמה לא הבינה מיד.
לרשת מה? הלשון כבדה.
מסמכים, נעמה. אותם שחתמת עליהם כך בפשטות לפני הטיול הקטן. שכחת? תמיד חתמת בעיניים עצומות. ייפוי כוח לכל.
אני אני לא
תודה לך שהסכמת הוא חייך באותו לחישת רעל. לא חלמתי שהתמימות שלך תעניק לי כזה בונוס.
זיכרון עלה: חדר מיון, כאב, נמרוד רוכן אליה.
נעמה, תחתמי, קולו היה רך ונחפז. זה רק לאישור ניתוח. פורמלי.
ידה הרועדת חתמה בלי לקרוא.
העסק של אביך המנוח המשיך נמרוד עתה. זוכרת? דוד בן-דוד הוריש לך לוגיסטיקה קטנה? כלום, אבל בשלוש שנים הפכתי כלום לרווח עצום.
הוא צחקק.
וכעת, הוא שלי. הכל.
נעמה הביטה בו, הלם קר כבל אותה יותר מכל פציעה. לא זה היה הגבר שהתחתנה איתו. לא נמרוד שלה.
לא ייתכן גמגמה.
ייתכן, ענה עצלנית. ועשיתי זאת.
הוא הזדקף, סידר את חפתיו הלבנים ואמר לאתי:
תשמרי עליה, אתי.
נעמה חזרה ועצמה עיניים, חוסמת את פניו. דמעות גלשו ושרפו את רקותיה.
נעליו המהודרות הדהדו למרחוק, אחריו דממה.
מישהי נגעה בלחייה במטפחת חמה.
שקט, ילדונת, שקט לחשה האחות. אל תבזבזי עליו דמעות.
תודה לחשה נעמה, עוצרת בפרץ הבכי.
מאוחר יותר, כשאתי החליפה תחבושת, היא התקרבה ללחוש:
תהיי חזקה. אם שרדת את זה, תשרדי גם אותו. את לא הראשונה ולא האחרונה שהוא מרמה. תתמקדי בלהבריא ואז הכל יסתדר.
המילים הפשוטות של אחות יומית היו שביב ראשון של תקווה.
נעמה לחשה:
אתי
כן, חמודה?
הרופא אמר שנמרוד תרם לי דם.
פני אתי התקלקלו לרגע.
מי אמר?
מרדכי שלב.
האחות נדה בראשה:
תקשיבי טוב, לחשה. בעלך לא תרם כלום. אפילו לא ידע את סוג דמו. הייתי באותו יום. שלוש פעמים שאלתי, סינן אותי.
אבל הרופא
כנראה טעה, או שביקשו ממנו לטעות. את יודעת היא נאנחה עמוק, נמרוד אוהב תדמית של גיבור. הסתובב במחלקה וסיפר איך החזיר אותך מהעולם הבא. שלב רופא נהדר, אבל בבלגן הניירות אמרו לו הבעל תרם, וזהו כתב.
אז מי באמת?
דם מבנק, מתורם אנונימי, אמרה אתי. דקה לפני הסוף הגיע. היה לך מזל.
היא נגעה בכתפה בעדינות.
את לא חייבת לו כלום ולאף אחד.
נעמה הנהנה באיטיות. הכל שקר. גם גבורתו הייתה מזוייפת.
בלילה, עם צפצוף המכשירים, שאלה את עצמה איך טעתה כל־כך. איך נמרוד, זה שאהבה, נהפך לקר היֵצְר.
ולעג, זיכרונה העלה את יום ההיכרות הראשון.
ארבע שנים חיים שלמים.
נעמה רצה במדרגות הנעות של הרכבת הקלה בירושלים. גשם, שלוליות, שיא העומס. היא ממהרת לריאיון עבודה בחברת תרגומים גדולה. העקב נשבר.
איזה יופי מלמלה, נאחזת במעקה.
נעלה משתלשלת. היא גמגמה לפלטפורמה אחת, נעל, מטריה עקומה, שיער פרוע.
נראה שהסנדלרית איבדה סבלנות, לא נעל, קול גברי, לועג וקטיפתי.
הרימה מבט. גבר במעיל מחויט יקר, ניחוח של בושם יקר והצלחה. לא יפה קלאסי, אך הכריזמטי.
כנראה הסנדלרית זו שתבכה עכשיו, הודתה, מנסה לחייך. בעוד רבע־שעה יש לי ריאיון. ככה
הגבר סקר אותה בקור, כמעט בוחן.
לא יקבלו אותך, קבע.
תודה על התמיכה, גיחכה נעמה.
לא נחמד, מציאותי, הושיט לה יד. נמרוד.
נעמה, ענתה אוטומטית.
בואי. לא כדאי שתיסעי באוטובוס עכשיו.
סליחה?
אסיע אותך, בדרך נפתור עניין נעליים.
לא יכולה אני לא מכירה אותך
עכשיו את כן, חייך, חיוך שובה. תראי בזה השקעה לעתיד. את הרי מתרגמת? צדקתי?
כן, אבל
בלי אבל. מעט זמן יש לך תנצלי נכון.
וכך החל הרומן. בדרך חנות נעליים יקרה.
זה יקר, לחשה נעמה.
זה שווה את המילגה, חייך הוא.
היא קיבלה את העבודה. בערב, טלפון:
איך הנעליים? הביאו מזל?
מאיפה מספר?
נעמה, אני יודע הכל, צחק. ניפגש?
שתיקה קצרה. היא שברה אותה.
כן.
ארוחת ערב הפכה לדייטים, זר פרחים, מסעדות, סופי־שבוע מפתיעים. נמרוד עטף אותה נעמה נמסה.
אחותה מיה, מהצד, הביטה בנעמה בספקנות חרישית ולחשה לעצמה שמי שחיבר אהבה עיוורת ידע על מה הוא מדבר.
ואז פגשה את הוריו.
האב, אריה בן-ציון, חמור־סבר, איש הארץ הישנה. המבט הכבד שלו ננעץ ברוחה.
מתרגמת, רטן בארוחה. זה מקצוע? אישה צריכה לבנות בית, ילדים.
אבא, נמרוד נאנח. עובדים על זה.
עובדים בתקופתנו פשוט חיינו.
האם, צביה, אשה עדינה, הביטה בחום:
גם אני קצת אשת חינוך אמרה ברוך. שנים לימדתי ספרות בבית־הספר.
למדתם? התפלאה נעמה.
נו, קטל האב. הלמדנות לא פרנסה.
לא נכון, התעקשה האם בשקט. אהבתי את עבודתי.
יש לך עיניים של אוהבת שפה, פנתה לצביה. נכון?
מאד, נשמה נעמה ליבה רך.
עם צביה שוחחו בערב כולו על ספרים. עם חמיה נשארה קפואה.
קישוט, שמעה אותו לוחש בצאתה מהמטבח. יפה אבל ריק.
נמרוד תבע שתעזוב עבודה.
נעמה, נולדת בשביל אחר, נישק אצבעותיה. ביתנו הוא מגרשך. תתפני לאמנות, צדקה תיהני.
אבל אני אוהבת עבודה
תאהבי את החיים החדשים.
האמינה. עזבה, הפכה לגברת הבית המושלמת, ארוחות, קבלות פנים, הופעות נוצצות.
ואז ניסו להביא ילדים.
שנה, שתיים. פסיקת רופאים: עקרות.
בגללי בכתה נעמה.
שטויות, חיבק בכוח, אך לחיבוק לא נותר תוכן. יש IVF, נמצא את הכי טוב יהיה יורש.
נעמה השתוקקה בן בכל ליבה. לא שמה לב לקרירות שבאה, לנסיעות הרבות, לעצבנות.
באותו זמן אביה דוד חלה. נעמה ומיה טיפלו בו. אמהּ נפטרה בילדותן עקב פטריה זיהומית קטלה.
דוד עשה את דרכו מהנדס למיניסטריון, לא עסק ענק אך עצמאי.
הוא נפטר שלושה ימים לפני יום הולדתו החמישים.
הלוויה וימי האבל עברו בענן. נמרוד דאג, אך כל דיבורו צוואה וניהול ירושה.
בתוך גאולה, נעמה לא שמה לב טעות מרה, הבינה עתה.
בפלג הראשון חמיה צדק: נראתה קישוט, קישוט יפה אך ריק לצידו של עשיר.
*
יומיים בבית החולים חלפו בחלל ריק. בעלה לא הופיע שוב. כל עדכון שקיבל מהרופא. היא שכנעה את עצמה שנמרוד חיכה לזמן שבו הקו בצג יהיה ישר.
כעבור שבועיים, שוחררה.
על המדרכה לפני הדסה, בשקית קטנה ביד בגדים שהבריחה לה אתי. השאירה לאחרונים את החלוק והכפכפים ונשמה עמוק לפני שהתקשרה לנמרוד.
יצאת כבר, קולו צוהל כמעט. יופי.
נמרוד, אין לי כסף. הכרטיסים
הכרטיסים נחסמו, קולו מתנשא. שלוש שנים נעלמת, אי־אפשר. אחרת.
פאוזה. אחר כך, קר כמחט:
תתכונני לגט. תסלחי, שלוש שנים ציפיתי די. העורך־דין שלי יתקשר. אל תתקשרי אליי.
השיחה נגדעה.
נעמה התיישבה על ספסל מול השער. זה מאי. שלוש שנים, שלושה אביבים, נעלמו.
מיד הופיעה מיה, בגינס וטי־שירט ישנים.
אליי למעונות, אמרה מיה.
נעמה הרגישה פורחת, פגיעה, כאילו ילדה. חדר קטנטן, שתי מיטות, שולחן עמוס דגמיות בדים ורישומים מיה למדה עיצוב.
נעמה חיוורת, יושבת ומביטה בחלון. חייה בקישוט – בית גדול, שמלות, קבלות פנים כרעו.
חייבת עבודה, אמרה בערב.
את לא בקו הבריאות, מחתה מיה.
הרופא אישר. אין מגבלה. חיה צריך לעבוד. אני עדיין מדברת שלוש שפות.
ישבה מיד למחשב, פתחה אתר באנגלית, קראה קטע הבינה מייד.
את רואה? זוכרת הכל.
ניסתה לתרגם ונעצרה.
המילים היו שם, אך לא הצליחה להרכיב משפט. במוח, אך לא ביד או בלשון.
מה עובר עליי?.. לחשה בפחד. גילתה שגם בצרפתית כתיבה וממילא תרגום, נמוג.
בבוקר חזרה להדסה.
מרדכי שלב ערך בדיקות, הפנים התקמטו.
זו פגיעה במרכז הדיבור. אפרקסיה לא חמור, אבל דורש זמן. תרגלי, לא לדאוג יעבור.
אין לי זמן התפרצה נעמה. צריך לעבוד.
אל תלחצי, עודד. תבריאי לאט.
בערב שאלה את מיה:
אם איני יכולה לתרגם, מה כן?
ניהלת בית וזוכרת הכול. את מבשלת, מטפלת בילדים מדהים.
ניסיון ניהול מיומנות
למחרת, פנתה ללשכת גיוס עוזרות בית.
אשת כוח־אדם הביטה בה בספק.
עבדת?
תחזקתי בית גדול, ענתה בזהירות.
נרשום עקרת־בית. לא מקצוע
הבחינה בצלקת במצח, בשיער.
איפה עבדת?
השתחררתי מהדסה אחרי תאונת דרכים.
אין ספק, את נראית עייפה. צריך פעילות. נתקשר.
בבקשה, התחננה נעמה. אעבוד כל דבר. אנקה, אבשל, אשמור על ילדים.
נצח של שקט. קול של ייאוש שכנע:
יש אפשרות זמנית ומשונה. למשפחת רופא בכיר דר לוי עוזרי, צריך אומנת לבת. בת תשע. כולן ברחו אחרי יום. אשתו מתה לפני שנתיים, גם מתאונה. מאז הלוי קבור בעבודה, הילדה סגורה. בקושי מדברת. תנסי נראה.
*
הדירה הגדולה החדישה ברחוב פסטורלי בתל אביב שקטה עד עיוות. יקרה, מבריקה, אך קרה.
לוי עוזרי היה גבוה, חמור סבר, מבטו אפור עמוק ועייף.
את נעמה בן־דוד. מישהי מהסוכנות עדכנה. החדר בסוף שם שירה. הסתדרי.
מיד נעלם למשרד.
נעמה דפקה.
שירה?
דממה. פתחה בזהירות.
הילדה, רזה, צמות דקות, יושבת על הרצפה, מתעסקת בטאבלט. לא מרימה ראש.
שלום, שירה. אני נעמה. אשמח לעזור בשיעורים.
שתיקה. הילדה קפואה, שקועה במסך.
נעמה נאנחה. זה יהיה מורכב.
ימים ראשונים היו קשים.
לוי עזב מוקדם, חזר מאוחר. שירה שתקה, אכלה מכנית, התקלחה, עשתה שיעורים וחזרה לחדרה עם הטאבלט.
נעמה, שרק יצאה רק עתה מן השברון בעצמה, חשה היטב את כאב הילדה.
בערב השלישי אזרה עוז, נכנסה לחדרה של שירה.
שירה, מספיק טאבלט, אמרה בעדינות אך בתקיפות.
שירה ראתה אותה במבט מהיר, כמעט חייתי.
בילדותי אהבתי לעבוד עם חימר, המשיכה נעמה כאילו לא הבחינה. יש כאן קופסה על המדף.
על המדף קופסה עם חימר וסבון יצירה. נעמה התיישבה והחלה ללוש.
רוצה שנבנה יחד טירה לנסיכה?
החלה לעצב בידיה לאט. האצבעות נענו. המילים התקשו אך הידיים יצרו.
שירה התבוננה מתחת לשער.
זה לא בסדר אמרה לפתע חרש.
מה לא?
המגדל, נעמדה הילדה. צריך גבוהה במיוחד לנסיכה.
חיברה עוד חימר, והמשיכו לפסל יחד בשקט קורן.
בערב, נעמה עזרה לסדר צעצועים מתחת למיטה מצאה אלבום עבה.
מה זה? שלחה יד.
אל תגעי! שירה חטפה. של אמא.
אמא שלך? היא ציירה?
הילדה הנהנה, פתחה בעדינות דף ראשון.
לא אלבום אלא רישומים חיים: יצורים דמיוניים, פאזלים מעץ, בובות. נראו אמיתיים כמעט.
מדהים לחשה נעמה.
הדפים חשפו עסק גדול: תוכניות מכוונות צעצועים לילדים מיוחדים. בדף אחרון לוגו: “סטודיו של יעל צעצועים חכמים לילדים מיוחדים”.
מיוחדים?
אמא רצתה סטודיו חנקה הילדה. למשה כזה בן של החברה שלה. שתקן. אמא אמרה שצריכים צעצועים שמתאימים. אבא אמר שזה שטויות.
נעמה ליטפה, שירתה הביטה ברישומים, הרגישה את הייעוד שחי בהם.
בלילה, רעיון העסיק אותה החליטה להפיח בו חיים.
*
בערב הבא, נותרה ערה עד שלוי שב.
שירה ישנה? שאל.
כן. רציתי לדבר.
מדברת.
הניחה את האלבום על השולחן.
ידו קפאה.
איפה מצאת?
שירה ואני מצאנו. זה גאוני, דר’ עוזרי
תחזירי מיד. אין לך זכות. זה אישי.
אתה טועה השיבה בפעם הראשונה בתקיפות. זו חלום של יעל. וגם של שירה.
אל תדברי על אשתי! אינך מכירה אותה!
אולי, הרימה קול. אבל אני מכירה את בתך והיא חיה בזכות האלבום הזה.
הרגע שירה הופיעה בדלת בפיג’מה.
אבא, למה אתה כועס על נעמה?
פניו הפכו כאובים.
שירה, לישון, זה
זה אלבום של אמא, חיבקה הילדה, אנחנו נבנה צעצועים.
מבטה חידש אמון בעיניה, משהו שאביה לא ראה מזמן.
לוי העביר מבט משירה לנעמה, נשף ושב לחדרו.
תעשו מה שאתן רוצות. לא יעבוד. בלי תקציב ובלי עזרה.
פנה ונסגר.
נעמה לא ויתרה.
בערב הרימה טלפון לאחותה.
מיה, את בקיאה בעיצוב?
במה? שאלה.
צריך עזרה בפרויקט
עבדו יחד.
בערבים, בחדר הקטן מיה עם מחשב ולוח גרפי, נעמה עם חומרי גלם דלים, צבעים, עץ. נעמה ברגישות שלה, מיה עם עין אמנותית ייצרו דגמים.
לוי התעלם, אך נועה שמעה אותו שותף לטלפון:
מרב, זה ד”ר עוזרי. נו, יש פה בייביסיטר עם התלהבות סטודיו צעצועים לילדים מיוחדים, כמו שיעל חלמה תעשי טובה, תבואי לראות.
למחרת, מרב אישה בת ארבעים, עיניה חמות, איתה בן בן שבע מתנדנד.
אני מרב, פסיכולוגית ילדים. לוי אמר שאתם מנסות משהו.
הניחה צעצוע עץ צבעוני קשת עץ מול הילד.
משה, שבדרך כלל התעלם, התבונן, פסק מתנדנד, לקח קשת והרכיב בנחת.
מרב נדהמה.
בחיים לא היה לחשה ובכתה בהתרגשות.
משה לא הבחין, שקוע במשחק.
מרב התחילה לגייס חברים, המציאה התפשטה.
מיה, צריך לפתוח עסק, אמרה נעמה.
וואו, נדלקו עיני מיה.
באותו ערב, כשחזר לוי, ראה: בסלון בין שבבי עץ, סרטים ושרטוטים נעמה, מיה ושירה אורזות את ההזמנה הראשונה.
הוא נשאר בפתח.
נעמה הרימה מבט לא היה שם פחד, רק שקט ואמונה. לוי לא הפנה מבטו.
מרב, את בטוחה? שאלה נעמה לפנות בוקר, אוחזת ביד רשימת הזמנות ראשונהמרב הנהנה, וחיוך עייף אך מלא תקווה התפשט על פניה.
“כן, דוקטור,” אמרה. “הצעצועים שלך גרמו למשה להגיב. את זה לא השגתי עם כל הטיפולים והתרפיות.”
לוי הביט בשולחן, בעבודת היד הגולמית, בצמרים ובבעבוע האנרגיה החדש. בפעם הראשונה זה שנים ראה את שירה מחייכת. מתערבת, שואלת, נחרצת מתבהרת לאור היצירה.
נעמה קמה, ניגשה אליו.
“אני יודעת שלא תכננת ככה,” אמרה ברוך. “גם אני לא. אבל כך זה החיים דוחפים אותנו מתוך תרדמת, נותנים לנו סיכוי נוסף. אולי שווה שתיתן לעצמך אפשרות נוספת, וגם לילדה שלך.”
היא לא אמרה עוד. קולה רעד, אך לא מהיסוס אלא מאומץ שלא חשבה שנותר בה.
חלף רגע ארוך. לוי פשט זרועות לא נוחות, הסתובב לסלון, ואז התנער מהשתיקה.
“אני לא מבטיח שום דבר,” אמר. “אבל… תמשיכו.”
הוא פנה לצאת נעמד רגע, הביט בילדה, ובנעמה. “תודה,” השיב כמעט בלחישה.
*
בבוקר למחרת, כשנעמה פתחה את הדלת, מצאה חבילה קטנה מונחת על סף הבית.
מכתב, כתוב בכתב יד מוכר:
“נעמה, היו ימים שלא הערכתי אותך מספיק. היום לעולם לא אעז לבקש סליחה. הלוואי ותמצאי אושר בצעצועים שאת יוצרת לאחרים.
נמרוד.”
היא קימטה את הדף, חייכה חיוך קטן כזה שחונך מחדש.
בערב, כששירה החזיקה ביד צעצוע עץ חדש שהרכיבו יחד, ושאלה את נעמה: “אני יכולה לקרוא לך אמא אחרת? לא במקום, אלא… גם וגם?”
נעמה אספה אותה לחיבוק.
“כן, ילדה מתוקה. הלב שלי מספיק גדול לשתי אהבות.”
והן ישבו שם, מיה מציירת עוד דגם, מרב מכינה קפה, לוי בודק בעדינות מפרקי עץ, שירה חולמת בקול ושותלת מילים חדשות בעתיד שלה ושל נעמה.
פעם, הייתה נעמה קישוט יפה, אך ריק. היום, אפילו בתוך שאריות הכאב, ידעה: היא אישה הלא־נוחה זו שעתה בידיה לשבור שקט, ולעצב מהשבר חיים חדשים.
היא חייכה, חיוך אמיתי עד עומק נשמתה.
הפעם, לא הייתה לבד.
