הוא הלך ברחובות תל אביב בלילה, מתנדנד בכבדות אחרי ערב רווי אלכוהול. לא היה לו אכפת לאן הוא מגיע זאת העיר שלו, ועם השנים הרגליים כבר יודעות להוביל הביתה. הראש שלו היה טרוד הוא פלט הרהורים לפנות בוקר.
“למה, למה החיים שלי כאלה? עשרים ושבע אצל כל החברים שלי הילדים כבר בבית הספר, ואני? כל חודש חדשה, ובסוף היא עוזבת וגם זה במקרה הטוב. אני גס? מה פתאום גס… טוב, אולי קצת גס. זה מה שגבר צריך להיות,” אמר יאיר בצחוק עייף לעצמו. “הדבר היחיד שיצא לי טוב בחיים העסק. לא הגעתי למיליונים, אבל חיי נוחים.”
פתאום עצר, תפס את ראשו והתחיל לבכות:
“כמה שילמתי כבר לכל הפסיכולוגים האלה, ובסוף: ‘לא יודע איך לעזור. אולי תנסה את המומחה בירושלים. לא בטוח שיעזור.’ מחר אני נוסע אליו, נשבע לך!”
הוא הגיע לגשר מעל הירקון. הביט אל המים השחורים שמתחת, מתלבט:
“לפעמים רק לטבוע בא לי. הנה, אפשר פשוט לקפוץ הכול נגמר, שקט… לא. קר מדי, ויש לי עוד להאכיל את סוקרטס. יאללה הביתה.”
הוא עבר למרכז הגשר ואז ראה אישה צעירה עומדת שם, תינוק תלוי עליה במנשא קטן. היא הסתכלה אל תוך המים ופתאום טיפסה על המעקה, עומדת בפישוק ידיים כאילו היא עומדת לעוף. יאיר רץ אליה, תפס אותה במותניים, משך אותה אליו, ושניהם נפלו יחד לאספלט המאובק. התינוק פרץ בבכי.
“תגידי, את נורמלית?!” צעק יאיר, פתאום לגמרי פיכח.
“שחרר אותי! למה אתה מתערב בכלל?!” היא צרחה ודמעות החלו לזרום על פניה.
“נראה לי שזה עדיין לא הזמן שלך ובטח לא שלו,” הצביע על התינוק הבוכה. “קומי, לכי הביתה, לבעלך, לאימא שלך מי שיש לך שם.”
“אין לי בית. אין בעל, אין אימא. אין לי כלום!”
“נו, באמת, עכשיו צרות שלך על הראש שלי.” הוא הרים אותה ואת הילד. “יאללה, בואי.”
“אני לא הולכת איתך אולי אתה איזה פסיכופת!”
“לטבוע מתי שתרצי. אבל פסיכופת זה מפחיד, הא? קדימה, הולכים!”
***
הם הלכו בין פנסי העיר והילד עדיין בכה מר. בסוף יאיר התעצבן:
“למה הוא כל הזמן צורח?”
“הוא רעב,” היא התקרבה אליו.
“תני לו חלב!”
“אין לי לא חלב, ולא שקל בארנק.”
“וגם לא שכל,” הפטיר יאיר, סוקר את הרחוב. “הנה מכולת פתוחה. בואי, נעשה קניות.”
***
הקופאית והמאבטח בחנו אותם בעיניים עייפות. יאיר לקח סל וקרא לה:
“בואי. איפה יש חלב?” שאל את הקופאית.
“באזור החלב, מצד שמאל,” הצביעה.
“בסדר, קחי כמה שאת צריכה!”
“זה מספיק,” היא לקחה קרטון אחד.
“אל תתקמצני. קחי עוד!” הוא חיכה עד שמילאה את הסל. “צריך עוד משהו?”
“חיתולים.”
“מה זה חיתולים?”
“שמה, ליד המדף של התינוקות,” היא חייכה בפעם הראשונה.
“קחי.”
“ואפשר גם מגבונים?”
“ברור.”
הגיעו לקופה, יאיר הוציא כרטיס אשראי.
“אנחנו מקבלים רק מזומן,” אמרה הקופאית.
הוא שלף שטר של מאתיים שקלים, מקומט מעט, והושיט לה.
“אין לי עודף,” ענתה.
“תני שוקולד בעד העודף,” אמר, מצביע בעצבנות.
***
הם נכנסו לדירתו. האישה נדהמה מהסדר הנחמד, בעוד הוא הוריד נעליים, קפץ למטבח, שלף דג מהמקרר וזרק אותו לסוקרטס, החתול. אחר כך מזג לעצמו מיץ ושתה בלגימות גדולות. ניגש לגברת:
“תרדמי פה, בחדר הזה שם המטבח, שם השירותים, שם המקלחת. אני הולך לישון.”
הוא כבר היה בדרך לחדר שלו, עצר רגע בדלת:
“דרך אגב, איך קוראים לך?”
“נעמה.”
“אני יאיר.”
***
“הוא לא נראה פסיכופת,” חשבה, מציצה למטבח. הדליקה את הגז, הרתיחה מים. “כמעט טיפסתי למעקה לירקון, הייתי גמורה… מה היה קורה לי ולנועם הקטן אם כן? ברחוב, באמצע הלילה, עם תינוק? לפחות הלילה פה נוכל לישון בחום, מחר בטח יסלק אותנו.”
הקומקום שרק. היא רצה לחדר, הניחה את הקטן במיטה, שלפה בקבוק מהתיקון, שטפה במים רותחים, ומזגה פנימה מהחלב החדש.
הילד שתה בתאווה ושתק. היא ניגבה אותו, החליפה לו חיתול והצליחה להרדים אותו. הלכה להתרענן במקלחת, ואז חזרה למטבח. הרעב תקף אותה. פתחה את המקרר, שלפה פרוסה חמה של פסטרמה, נגסה ישר מהמקרר, פרסה לחם עם גבינה. אחרי ששבעה, הרגישה אשמה, אבל ויתרה ונשכבה ליד בנה על המיטה, ונרדמה מיד.
***
בבוקר. כמה פעמים התעוררה בלילה להאכיל את נועם. שמעה את יאיר קם. קולה של שיגרה חזרה.
“זהו, נגמר החלום הגיע הזמן ללכת,” חשבה, בזהירות שהקטן לא יתעורר.
יאיר בישל משהו ליד הכיריים. היא התרחצה זריז ונכנסה למטבח.
“תשבי!” הוא הורה.
“עדיף שאתה תשב,” דחקה אותו, חתכה שמיר ישר מהצרור, פיזרה אותו לביצה על המחבת, רחצה את הכוסות וערכה קפה.
כל הזמן הזה הוא דיבר בטלפון הנחה עובדים, רב עם ספקים. נעמה הרגישה כאילו הוא בכלל לא מבחין בה. אחרי הארוחה התרומם על רגליו.
היא התמתחה במתח “עכשיו הוא יגרש אותי.”
“נעמה, תקשיבי אני נוסע לשבוע. הכי חשוב: להאכיל את סוקרטס, שלא תעזי לתת לו ‘וויסקס’ או שטויות כאלה. רק דגים טריים או בשר. לחדר שלי אל תיכנסי. בכל השאר תעשי מה שבא לך.”
שמעו בכי מחדר השינה. נעמה רצה, חזרה עם נועם בידיים. על השולחן היו שטרות של מאתיים.
“זה יספיק לך לשבוע,” אמר, “אני יוצא.”
הוא כבר פנה לדלת, ופתאום הידיים הקטנות של נועם נמתחו אליו, ופיו פלט “אב-אבא” קטן, או שלפחות כך זה נשמע ליאיר. משהו כאב לו בלב. הרי הוא לא יהיה אף פעם אבא.
“נעמה, אפשר להחזיק אותו רגע?” שאל.
“קח,” חייכה אליו החיוך הכי יפה מאז שנכנסה.
“מעולם לא החזקת תינוק?”
“לא.”
“זה פשוט ככה,” הדריכה אותו.
נועם פלט קולות שמחה, נופף בידיים הקטנות שלו, ויאיר הביט בו מהופנט.
“לעולם לא יהיה לי בן,” חשב, פניו קדרו. הוא החזיר את הילד לאמו ויצא.
***
הוא חזר בערב הביתה אחרי פגישה בירושלים. גם המומחה שם אבחן בפשטות ילדים לא יהיו לך. השטן רוקד על נשמתו. “למה לי כל הדירה הענקית הזאת בצפון תל אביב, כל הכסף, הג’יפ? גבר אמור לפרנס משפחה, לא לרוקן דירה.”
הוא פתח את הדלת וקיבל חיוורון. הכול היה מבריק ונקי. נעמה חייכה במבוכה.
“אב-אבא,” קרא נועם אליו ידיים פתוחות.
התיק נפל מידיו, והוא רץ אל הילד, לא מסוגל לעצור את הדמעות ששטפו אותו.
