מה את מדברת? אנחנו כבר עשר שנים נשואים! איזו אהובה? לי איתך מספיק!
שושנה לא יכלה להאמין למילים שלו. היא חשה בעור שלה שהבעל בוגד, חשה באיודאות עד שנחושה לשאול אותו ישירות.
היא שאלה אם יש מישהי, אבל הוא השיב באותו טון:
מה את מדברת? אנחנו כבר עשר שנים נשואים! איזו אהובה? לי איתך מספיק!
נראה שהיה ישר וכנה. היא לא מצאה פגם בחיוכו, במילותיו או במבטו, אבל משהו עדיין רדף אותה.
שושנה לא הייתה אחת שמסמיכה על ההיגיון, ולכן נחליטה לחפור עד שתגלה את האמת. איך היא תעשה זאת?
לאחר שקראה עצות באינטרנט, החליטה לבדוק ראשית את הטלפון של בעלה. שם היא לא מצאה דבר יוצא דופן, רק כמה שיחות ריקות עם חבורת ילדות קודמות ולא היה זה מפתיע. הסיסמה של הטלפון מעולם לא הייתה מוגדרת; הוא לא היה נלחץ להסתיר דבר. לא היו שיחות סודיות או הודעות מרוחקות הוא היה כמו מלאך.
לפעמים שושנה חשבה שהיא מדמיינת, אבל בכל פעם שהוא היה מאוחר מהעבודה היא הרגישה שמשהו לא בסדר.
חברה קרובה, רונית, תמיד אמרה:
זה רק בדיחות שלך! אורי אוהב אותך ולא יסתכל על מישהי אחרת! עם החשדות שלך רק משחיתים את הכול!
שושנה לא קיבלה את העצה. לבה חבב משהו אחר, והיא לא הייתה מוכנה לחלוק את בעלה עם אישה אחרת.
יום אחד היא נזכה לבדוק אותו במשרדו, כדי לגלות אם הוא מתעסק בנשים שם. כשהוא ראה אותה כעס והטיל לה נדר, כאילו היא באה לבזות אותו בפני העובדים. הוא התנצל לבסוף, והוא החל להתפייס במהירות.
החיים נראו תקינים: בית מלא, שני ילדים שגדלים, היום חולף בשלום. אבל שושנה חיפשה הרפתקה בצד, נבאה על הרגע שבו היא תמצא משהו שיביא לה קץ לשגרה.
בגיל שלושים, כמו נשים רבות, היא חשה חרדה שלא תישאר לבד עם שני ילדים. היא נראתה רגועה מבחוץ, אבל בפנים הייתה סופת רגשות.
אורי לא הותאם לשום שינוי אין ריח של בושם זר, אין שינוי במראה, אבל היא עדיין הרגישה שמשהו אינו במקום.
אם לא היה המקרה, שושנה כנראה לא הייתה מגלה את האמת. האם זה היה בדוי או אמיתי? המשך יבוא.
כאשר הבן הקטן, יונתן, נכנס לכיתה א’, שושנה החליטה ללמוד לנהוג. היא הלכה לשיעורים בערבים אחרי העבודה, שלושה חודשים אחרי זה עברו בחינות וקיבלה רישיון נהיגה. אורי היה כל כך גאה שהיא קיבלה רכב קטן, אבל הוא קנה לה אודיי לא בשביל עצמו, אלא כדי שלא תבקש ממנו לנסוע. הוא חשב שזה מוקדם מדי עבורה, שהיא צריכה לצבור ניסיון קודם.
יום שבת, קמה שושנה מוקדם יותר מהרגיל ונכנסה למטבח להכין פשטידת חצילים עם עוף, המנה האהובה על המשפחה. אך ללא קמח, במזג אוויר חורפי ושקוף, היא יצאה אל המכולת ברכב. הרכב לא הצית, חזרה הביתה בעוד הילדים ישנו, והלכה ברגיעה, מבלי להעיר אף אחד.
ההליכה על הקרח הייתה בלתי אפשרית, ולכן היא לקחה את רכבו של אורי ללא רשותו. היא חשבה, למה לא? שני קילומטרים בלבד הוא לא יראה דבר.
היא שלפה את המפתחות, חיכתה שהמנוע יתחמם והחלה לנגב את החלונות. בחיפוש במגירה, מצאה משהו נופל לרצפה טלפון נייד שלא הכירה. הוא לא היה של אורי, היא ידעה את הטלפון שלו מצוין.
הראש החל לתפוס מחשבות שליליות אולי אורי לקח בטעות, אבל היא לחצה על הכפתור והפיקה את המכשיר.
הודעה ראשונה הייתה ממישהי בשם אורלי:
אהובתי, כמה אני מחכה לך! בואי מהר! מחכה לך מאוד!
שושנה נדהמה. ללא סיסמה, היא קראה את השיחה. ההודעות נמשכו זמן רב, כמעט כל חייה.
התברר שאורי עובד עד חמש בערב, וחוזר הביתה רק בשעה שבע. מה שלא ידעה היא, היה שהיום הוא עומד ללכת לפני החזרה לבית לאורלי למספר דקות, ואז חוזר כאילו לא קרה דבר. במסרים הוא שלח מילים של אהבה שלא שמעה האישה שלו.
בצילום היה אדם מבוגר, בן ארבעים, שנראה כאילו הוא ידיד נאמן. למה היה הוא חשוב לו?
שושנה הוצפה בזעם. ברגע שהייתה עומדת לצאת מהרכב, ראתה את אורי עוזב את הבניין.
היא השאירה פתק שהייתה בחנות, והוא כנראה ניצל את הרגע כדי לשלוח הודעה נוספת לאורלי.
שושנה נזכרה שהבעל קפץ לרכב בערב לעיתים קרובות שכח את הארנק, או חפץ אחר. כמעט כל ערב הוא היה יוצא ללילה, אך חזר מהר, ולכן היא לא העלתה חשד.
אורי ראה את שושנה נוהגת ברכבו ופנה ישירות אליה:
מישהו נתן לך רשות? זה לא מה שהסכמנו!
שושנה התפרצה, לחצה על הילוך אחורי והאיצה בחזקה. הרכב צילצלה והטביע את עצמו בחומת האחורה. היא יצאה, מביטה באורי המופתע וקראה:
לך אל האורלי שלך! נראה לי איך אתה תוכל לחיות בלי בית ובלי רכב! תצא! שלא אראה אותך יותר!
היא זרקה את המפתחות של האודיי בערימה גדולה והלכה הביתה.
הילדים קמו משנתם ולא הבינו מה קרה. כמה דקות אחרי זה ניסה אורי להיכנס הביתה, אבל היא נעלתה את הדלת והחזיקה אותו בחוץ.
לך אל האורלי! תשכח את הדרך הזו! קראה בקול רם לכל הבית.
אורי נאלץ לצאת בנעלי הבית ובחלוק, ולכוון אל בית אורלי. הוא חשב שימצא שם מחסה וחום, אבל הוא התברר שלא.
אורלי פתחתה את הדלת, וברקע נשמע קול של גבר:
יקירתי, אתה כאן? חיכיתי לך!
אורי לבסוף הגיע אל אורלי רק בסופי שבוע, ובשבתות לא היה. הסתבר שלאורלי היו גם שני אהבות משלה למה לבזבז את הסופ”ש?
היא רק הביטה בו באשמה וסגרה את הדלת לפניו.
אורי נאלץ לחזור לביתה של אמי, מרינה פאבלובנה, שהייתה במרחק קצוות רחוב. כשהיא ראתה אותו, היא הבינה מיד את המצב, קיבלה אותו, חיבקה, האכילה אותו והקשיבה לסיפור על האישה המורכבת שלו, ואמרה:
אל תדאג, בני! מי ידע שהוולנה שלך תהיה כזאת? תיפגש עוד באהבה, אל תוותר!
כך נותר אורי לגור אצל אמו, לחשוב על תחילת חיים חדשים. הוא שמח שהיה חופשי, עד שהבין ששאלות על קק”ל והחזרת המזונות יפגעו בו. הוא הבין שהחיים החדשים לא יהיו קלים, אבל לפחות לא היה לבד.
כדי שלא להפסיד סיפורים מרתקים נוספים, אל תשכחו לעקוב אחרי העמוד! השאירו תגובות, לייקים והצעות זה מעניק לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב.
