מיה, בן כמה את? שאל באדיבות אביה. יש לי תחושה שאת לא בקורס הראשון באוניברסיטה אלא בכיתה א’. לא משנה כמה אהבה יש, צריך למצוא מקום למחייה, ולכל יום לאכול. למה אתם ממהרים? מחר מתכננים להתחתן, נכון? אף אחד לא מתנגד לאורי, הוא יבוא, נפגוש את משפחתו, נדבר… האם אני צודק?
דוד, מתי תחזור? שאלה חנה, מתקשרת לבעלה שעובד במשרד.
בקרוב. כמעט סיימתי, ענה.
אל תתעכב! יש לי שיחה כאן, פתאום הוסיפה האישה.
מה קרה? התלבט דוד.
עוד לא קרה, אבל צריך לדבר, חנה הייתה נרגשת, אך אין עדיין בעיה.
כעשר דקות נכנע ראש המשפחה בחזרה לדירה.
מה קרה כאן? שאל בעדינות את חנה.
תתלבש, תשטוף ידיים, אין צורך לשבור את היקום, חיבקה אותו והניפה אותו לכיוון חדר האמבטיה.
הוא השלים את ההכנות, החליף בגדים ויצא לסלון.
בוא, הובילה חנה אותו לחדר של בתם. מיה ישבה על הספה, עיניה אדומות מדמעות.
מה קרה? ניסה דוד לשמור על קור רוחו.
שאל את הבת, החלה חנה, תגיד לנו מה חשבת!
מיה הסתכלה החוצה, מניחה שלא רוצה לחשוף את הבעיה.
נשים יקרות, חזק דוד, הקיש בכף היד על השולחן. אם תדברו איתי בשקט, בלי קפיצות רגשיות, או תפתרו זאת בעצמכן, אחזור למנוחה אחרי העבודה!
אנחנו כאן מתכננים נישואין, הוסיפה חנה בסרקזם מריר. היום, בלי דחייה!
למה? תמה דוד במעט. בדיוק כך, נישואין? עם מי?
מיה המשיכה לשקוט, ולכן חנה נאלצה להקפיץ אותה שוב:
זוכרת את אורי כהן, שהגיע לאחרונה?
כן, אז… מה? שאלה מיה.
מיה נותרה חרשת.
טוב, יקירה. סיימי את המשחקים האלה, אני לא כאן רק לרקוד, אמר אביה ברצינות.
אנחנו אוהבות אחד את השני! פתאום הכריזה. הוא הטוב ביותר, ונחתן!
סוף סוף יש קצת בהירות, נשם דוד, הוא לומד אתך?
באותו קורס, ענה מיה.
קורס ראשון, נזכר דוד, ילדים…
אנחנו לא ילדים! קראה הבת. אנחנו בת 18, חקוקים!
אם אתם בגיל החוק, אתם אז מבוגרים, נכון? נדבר כמו מבוגרים.
אני לא רוצה לדבר! עכשיו תתחילו עם: “אתם עדיין צעירים, תחכו, תבחנו את הרגשות” וכל השטויות האלה. אתם מבוגרים, חכמים, נכונים, אבל לא מבינים דבר פשוט: אנחנו אוהבות, יש לנו רגשות! אתם רוצים להרוס לנו הכל!
בתי, אינני מתכוון להרוס, נאנח דוד, אני רוצה להבין הכל. אז אתם אוהבות זה את זו, נכון? מיה קישטה בראש. זה מרגיע. ואתן מתכננות נישואין? שתיכן, או רק את?
אבא, אל תנסה להעליב את אורי. גם הוא רוצה שנינשא.
טוב, אז הרצון קיים. איפה תגורו, עם איזה תקציב? חשבתן על השאלות האלה?
זה לא משנה! אם אנחנו מאוהבות, השאר אינו רלוונטי! קיללה הבת בקול רם.
מיה, בן כמה את? שאל בקול שקט דוד שוב. יש לי הרגשה שאת לא בקורס הראשון אלא בכיתה א’. לא משנה כמה אהבה, צריך למקם, לאכול כל יום. למה אתם ממהרים? מחר מתכננים להתחתן, נכון? אף אחד לא מתנגד לאורי, הוא יבוא, נפגוש, נדבר… האם זה נכון? פנה אל חנה.
נכון מאוד, יקירי. יש רק פרט אחד… למה למהר?
האם אורי מועסק בתפקיד?
לא, לא בתפקיד, ולא האורי. מיה, למה את שותקת?
אני לא שותקת, ענתה בכעס, יש לנו הריון.
אה, באמת? תדהים דוד, מה אתם מתכננים?
להתחתן! ללדת! ואל תחשבו לסתור אותי… הילד שלנו ייוולד!
תנוחי! אף אחד לא מנסה לשכנע אותך, חקיקה עלינו לנהל זאת, האם הורי אורי מודעים?
היום… אנחנו הסכמנו שכל אחד ידבר עם ההורים…
ומה? הוא עדיין לא התקשר?
לא…
כאשר יתקשר, תגידי לי. בינתיים תני לי לאכול, אחרת נישאר רעבים.
הם הלכו למטבח, חנה חיממה ארוחת ערב והניחה צלחת לפני דוד.
ומה נעשה? שאלה בשקט.
עדיין לא יודע. בואו נמתין לתשובת ההורים, אולי יחד נקבל החלטה…
הארוחה נגמרה, והגיעה הודעה מדוכאת מאורי: ההורים מתנגדים בתוקף, חלה שיחה קשה שהסתיימה בריב.
עשר דקות לאחר מכן מיה יצאה לסלון עם הטלפון וחסמה בקול:
אמו של אורי רוצה לדבר עם מישהו מהצד שלנו…
חנה הציבה ידיים צולבות:
יקירי, תדבר, אני לא יכולה…
דוד הביט בחן באשתו, אך הרים את הטלפון, חייך בקול רם והצמיד אצבע על שפתיו.
אלוף, מדבר, שמי דוד בן-סרי.
לאורית, אם של אורי. בננו היום הודיע שהאוהבים שלנו נפגשים, וכבר עברו לשלב משמעותי. יש לכם תכניות גדולות?
כן, דיברנו עם מיה.
מצוין. עכשיו אשמח שתדעו שאנחנו מתנגדים לתכניות הגדולות האלה, אמרה בחשדנות, תכניות! בננו צריך ללמוד, לקבל מקצוע, לבנות קריירה. נישואין בקורס הראשון, ובמיוחד הריון, אינם חלק מהתוכניות שלנו.
גם אנחנו לא תכננו נישואין מהירים, אך מיה בהריון, הילד שלך, ובכן?
זה בעייתכם, דוד בן-סרי. ראשית, אינני בטוחה שזה באמת הילד של אורי. שנית, אם כך, תכנית “להתחתן מיד כי אני בהריון” לא תעבור. אני חושבת שהבת שלכם, כמו כל נערה, רוצה נישואין במיוחד כשאורי מגיע ממשפחה נכבדה, עם דירה ומעמד. אני מבינה את ההיבט הנשייה, אבל אעשה כל שביכולתי שהורים שלנו לא יטרידו את בנו. אנחנו מדברים עם הבן, והוא מסכים, ומבקש להעביר לבתכם שלא יטרוד יותר. תעשו מה שתרצו להינשא, ללדת זה לא ענייננו. בינתיים, ביי.
קול קצר של צלצול. דוד הביט במבט כבד אל אשתו וענה באמריות:
כולם שמעו? בקיצור, נולד הילד הילד אינו אשמה של אביו, זה לא אשמה. הכל בסדר. תגיע העת, תחליפו תואר, תחזרו אינך הראשונה, אינך האחרונה. נתמוך כלכלית ונשב עם הילד. ועם אלה נסתדר.
הוא השיב לחנה בלחש:
קחי היום את מיה הביתה, שלא תחשוב על משהו. דבר איתה בעדינות, אני אשכב בחדרה.
כעבור שעה נשמע צלצול בדלת.
מי כאן? גרר דוד בקול חצוף ופתח.
בקרוב הוא חזר לסלון בליווי צעיר.
אורי! קפצה מיה לעברו, באת לקחת אותי?
כן, לקחת אותך. דוד בן-סרי, חנה, באתי לאסוף את מיה.
לאן?
עדיין לא יודע. כנראה נשכיר דירה. אנחנו בגיל הבגרות, אז אל תפריעו! תצטרפי אלי? שאל הוא.
כמובן! לכל מקום!
חכו, נימק דוד, כמה שאלות לעיתון. אמא שלך אמרה שהמשפחה כולה נגד החלטתכם, וגם אתה.
לא בדיוק, דוד. זו האמא שהחליטה. האבא מסכים, אמר אורי במילים מפורטות, והייתי רק מרמה שהשכנעו. לקחתי ארנק, דרכון וכרטיס בנק, והנה אני כאן.
מעניין! דוד נבהל בטוב. עכשיו אתה רוצה לשכור דירה, ובאילו כספים?
חפרתי קצת, עובדי בערך בערב, יש לי בלוג עם מנויים, ערוץ. יספיק למספר חודשים לשכר דירה ולמזון, אחר כך ארוויח יותר.
טוב, טוב… מה תגיד, חנה, נשחרר את הבת? הצעיר לא כל כך פשוט, כמו שחשבנו.
אינני יודעת, חנה השאירה כתפיה, לאן, בלילה?
נכון, בלילה לא צריך לשחרר. בואו נחליט. אתם מתחתנים?
כן! השיבו השניים.
והילד?
אותו דבר.
אז אנו תומכים, אבל עם תנאים. ראשון תנסו לתקן את היחסים עם ההורים, ואתך, מיה, תתמכי באורי. אורי נשאר כאן, שום הליכה בלילות. נכין לך פינת שינה בסלון, אתה רק אורח שלנו. תודיע לחברים שאתה נוהה אצל חברים. אחר כך תסביר לכולם את המצב במינימום ריבים! אל תוותר על הלימודים! במיוחד אותך, הוא הסתכל אל אורי, מיה תעבור חופשה, תמשיך ללמוד. נתרום כספים, נשב עם הילד, אך לא נעבוד במקומך. נשתדל לחסוך ככל האפשר, אחר כך תוכל לחגוג.
האם אתם מסכימים?
כן, אמר אורי ללא היסוס.
רציתי חתונה אמיתית, עם מצפה וכלה, אמרה מיה מאוכזבת.
לא זמן לכך! ענה הוא. נחתום בשקט, ובשנה לחלק שני נזמין חתונה גדולה.
בסדר, איך אתה רואה.
טוב, הילדים, התוכניות ברורות, המשימות נחתכו. ננוח הלילה, מחר נקום מוקדם.
חנה תפסה את דוד כשהוא הלך למטבח לשתות מים.
שמע, רציתי לשאול, למה שינוי המסלול?
פתאומי? אחרי השיחה עם אמא שלו, רעדתי. ואז הגיע האיש שהייתי מתכוון אליו, והבין שמדובר באדם אמיתי שלא יעזוב. על כך אפשר אפילו לתת את בתך לנישואין!
אתה תמיד צודק, אהובי! נשקה אותו והחלה לסדר את המיטות.
כדי שלא תפספסו פרסומים חדשים, עקבו אחרי העמוד! השאירו תגובות ותקפצו בלייקים.
חברים, אם תרצו עוד סיפורים, כתבו בתגובות ואל תשכחו ללחוץ על לייק זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
