בבית הספר שלנו למדה ילדה יתומה.
היא גרה עם סבתא שלה, אישה זקנה מאוד ודתית ביותר. בכל שבת בבוקר הן היו עוברות ליד הבית שלנו, סבתא ונכדתה דקיקות, שבריריות, עטופות במטפחות לבנות ונקיות. לפי מה שסיפרו, סבתא אסרה עליה לצפות בטלוויזיה, לא אכלה מתוק, וגם אסרה עליה לצחוק בפה פתוח, שמא איזה שטן ייכנס פנימה, וחייבה אותה לשטוף את הפנים במים קרים מאוד.
נהגנו להציק לה. היא הייתה מרימה אלינו עיניים אפורות, לא ילדותיות, ואומרת: “השם ירחם עליהם, הם לא יודעים מה הם עושים.” אף אחד לא רצה להיות חברה שלה, חשבנו שהיא קצת מוזרה. קראו לה נעמי. נעמי.
בשנות הילדות שלי, האוכל בחדר האוכל של בית הספר היה לא טעים במיוחד. אבל בימי שישי חילקו עוגות גבינה עם תה, או נקניקיה בבצק עם שוקו ומיני שוקולד. באחד הימים, כשהצקנו שוב לנעמי, דחף אותה מישהו, היא התנפלה עליי, אני נחבטתי לשולחן שעליו עמדו כוסות שוקו וכל הנהר השוקולדי הזה נשפך על שני תלמידים מהכיתות הגבוהות.
נו באמת, אמרו התלמידים.
רוצות לברוח, אמרתי, תפסתי את נעמי ביד וברחנו לכיתה שלנו.
הרגשתי כאילו תמידה רודפים אחרינו עם קריאות וצרחות, כאילו חבורת שבטיות רודפת אחרינו. שני השיעורים האחרונים היו מתמטיקה. מאחורי הדלת השקופה עמדו שתי דמויות גבוהות. לפעמים הדלת נפתחה מעט והם הציצו, התלחשו ביניהם. הבנתי שמחכה לנו, אם לצטט את הקלאסיקה, חקירה, משפט ועונש.
הכי חשוב זה לצאת מהכיתה בלי שירגישו, אחר כך אני מכירה דרך לעליית הגג, נשב שם עד שיחשיך ואז נברח הביתה.
לא, ענתה נעמי, נלך כמו שבנות הולכות. באור היום, ובצניעות.
אבל נעמי, הם שם… הם יעשו לנו…
מה? מה הם כבר יכולים לעשות? יצעקו עלינו? יזרקו עלינו שוקו? ירביצו לילדות בכיתה ה’? מה כבר?
נו…
גם אם ירביצו לנו, זה יהיה פעם אחת. אם נברח, נפחד כל יום.
יצאנו מהכיתה יחד עם כולם. כמו שבנות צריכות. בצניעות. שני התלמידים הגבוהים עמדו צמודים לקיר.
היי, קטנות, מי איבדה? אחד מהם החזיק את הארנק שלי, עם ציור של מיקי מאוס ועשרה שקלים (בדיוק מספיק לבריכה ולחוג ציור).
קחי, הוא החזיר לי את הארנק לידי, אל תברחי יותר.
הלכתי הביתה, מנופפת בילקוט, חושבת כמה טוב לחיות, כמה טוב שהכל הסתדר, וכמה נפלא שיש לי חברה חדשה.
רוצה שאתקשר לאמא שלי, שתתקשר לסבתא שלך ותשכנע אותה שתבואי אליי לראות סרטים מצוירים? או אסור לך?
נעמי גלגלה עיניים.
בואי נבקש מסבתא וופלים עם ריבת חלב, היא אפתה היום.
החברות שלנו נמשכה שנים רבות, עד שחיים הפרידו בינינו לקצות עולם.
אבל תמיד אני זוכרת את הפעם ההיא.
לקפוץ מהמקפצה לבריכת השחייה הכחולה מפחיד אבל מפחיד רק פעם אחת.
להתנסות במשהו חדש תמיד מפחיד. מה קרה הכי גרוע? יגידו שאני טיפשה? יגידו פעם אחת. אבל אני אגיד את זה לעצמי כל יום.
מפחיד פעם אחת או כל יום.
אפשר לנצח את הפחד פעם אחת, או לתת לו לנהל את חייך כל יום.
זה בידיים שלך.
