בבית הספר שלנו הייתה ילדה יתומה
בבית הספר שלנו הייתה ילדה יתומה. היא גרה עם סבתא שלה, ממש זקנה ומאוד דתית. בכל שבת בבוקר הן היו צועדות יחד לבית הכנסת, עוברות ליד הבית שלנו, רזות ועדינות, כמעט כמו ענפי עץ, עם מטפחות לבנות על הראש. לפי השמועות, הסבתא אסרה עליה לצפות בטלוויזיה, לאכול מתוק, ולצחוק בפה פתוחשמא איזה שדון ייכנס פנימהוגם הכריחה אותה לרחוץ פנים במים קרים כקרח.
אנחנו, באופן די מגעיל, היינו מציקים לה. היא הסתכלה עלינו בעיניים אפורות, בוגרות מידי לילדה, ואמרה: “השם ירחם, הם לא יודעים מה הם עושים.” אף אחד לא רצה להיות חבר שלה, חשבו שהיא קצת משוגעת. קראו לה נעמי, אבל בעצם נעמה.
בילדותי חדר האוכל של בית הספר היה די מזעזע, אבל בימי שישי היו סופגניות עם תה או בורקס עם קקאו ושוקולד קטן בצד. פעם, כשעוד הצקנו לנעמה, מישהו דחף אותה; היא התנפלה עלי, נמרחתי על השולחן עם מגש שבו עמדו כוסות קקאו, וכל נהר הקקאו התפרץ על שני תלמידי תיכון.
נו באמת, אמרו התיכוניסטים, בכובד ראש מסוים.
רוץי! אמרתי, תפסתי את נעמה ביד ורצנו במהירות לכיתה שלנו.
הרגשתי כאילו רודפים אחרינו גדוד קומנדו וגם עדר יעלים מהרי ירושלים. השעתיים האחרונות היו מתמטיקה. מאחורי הדלת השקופה עמדו שתי דמויות גבוהות, מדי פעם הדלת נסדקה מעט ושתי ראשים בצצו, אחר כך ראשים לחשו זה לזה. הבנתי מה מחכה לנוחקירה, שיפוט וגם גזר דין.
צריך לזחול החוצה בלי שאף אחד יראה, אני מכירה מסדרון שמוביל לגג, נשב שם עד שיהיה חושך ואז נברח הביתה.
לא, אמרה נעמה, נצא כמו ילדות טובות, באור, בשקט.
אבל נעמה, הם…
מה הם? ישפכו עלינו רוויון? יושבים עלינו צעקות? יכו שתי ילדות מכיתה ה’? מה כבר?
אממ…
גם אם נכה אותנו, זה פעם אחת. ואם נברח, נמשיך לפחד כל יום.
יצאנו עם כולם. כמו ילדות מן השורה. בצניעות. שני התיכוניסטים עמדו ונשענו על הקיר.
היי, ג’ינג’יות, מי מכן איבדה משהו? בידו של אחד הבחורים היה הארנק שלי (עם ציור של דוד המלך ו-20 שקלים לרישום לבריכה ולחוג ציור).
קחי, הוא הושיט לי את הארנק, ותפסיקי לברוח.
הלכתי הביתה, מנופפת בתיק, חושבת לעצמי כמה טוב לחיות. הכול הסתדר יופי. ויופי שיש לי חברה חדשה כזאת.
רוצה שאחייג לאמא שלי, שתדבר עם סבתא שלך, תבקש שתשחרר אותך ושתבואי אלי לראות סרטי דיסני? או שאסור לך?
נעמה גלגלה עיניים.
בואי, נקח מסבתא שלי וופלים עם ריבת תות, היא אפתה היום.
היינו חברות עוד שנים רבות, עד שהחיים לקחו אותנו כל אחת ליבשת אחרת.
אבל אני תמיד זוכרת את הפעם הזו.
לקפוץ מהמקפצה לבריכה הכחולה, זה מפחיד. אבל מפחיד רק פעם אחת.
מפחיד לעשות משהו חדש. מה הכי גרוע שיכול לקרות? יגידו שאני טיפשה? יגידו פעם אחת. ואם אני מפחדת, אומרת לעצמי את זה כל יום.
מפחיד פעם אחת. או כל יום.
את מנצחת את הפחד פעם אחת, או שהוא ינהל לך את החיים כל יום.
יש בחירה.
