ההורים שלי לא נתנו לי אף פעם את התמיכה שהייתי צריכה, אבל החברים שלי תמיד היו לצידי ברגעים הקשים. למרות שאומרים שלמשפחה יש מקום קבוע בלב, אצלי זה לא היה ככה. בכל תקופה מורכבת, החברים היו אלה שעודדו, חיבקו ותמכו בי באמת.
החברות שלנו נרקמה בבית הספר, בקבוצת בנים ובנות שהפכו במהרה לחבורה מגובשת. כשהבעתי רצון להצטרף לקורס ציור, ההורים שלי סירבו לממן את שיעורי האמנות. אבל החברים שלי לקחו יוזמהנתנו לי מכספם כדי שאוכל לקנות ציוד, ורותם, אחד מהם, אפילו שכנע את אחותו המוכשרת, מעצבת גרפית, ללמד אותי בהתנדבות. כשהתקרבה סיום הלימודים, ההורים כבר לא גילו עניין במיוחד והעדיפו לא להוציא כסף על החגיגה. אז החברים שלי ארגנו במיוחד בשבילי עבודות מזדמנות אחר הצהריים, בכדי לממן את האירוע. הם עזרו לי לתפור את השמלה, דאגו לאיפור, וסידרו לי את השיער.
כשבחרתי לעבור אוניברסיטה, שוב ההורים שלי התנגדו. הם הציבו לי אולטימטוםאו שאלמד היכן שהם רוצים, או שאדאג לשלם בעצמי. החברים שלי תמכו בי גם אז: גרתי איתם, הם נתנו לי מקום לישון ואוכל, ועזרו לי לסגור את החודש, בזמן שחסכתי משכרי הלימודים שלי.
במשך כל חיי החברים שלי היו הכתף התומכת, בכל דרך אפשרית. הם עזרו לי בתשלום המשכנתא, ערכו ביחד שיפוץ בבית כשנזקקתי, וטיפלו בי בזמן שהייתי חולה. לעומת זאת, ההורים שלי ואחי לא עשו דבר כדי לעזור לי באף מצב. למרות שהם דיברו תמיד על כך שמשפחה צריכה להעניק תמיכה ללא תנאי, לא דיברתי איתם כבר ארבע שנים. כנראה שאין צורך בכך, כי החברים שלי הם המשפחה האמיתית שליתמיד מוכנים לעזור, לשמוע ולחבק בכל עת. המשפחה שלי היום מונה שישה אנשים: ארבעה חברים מהתיכון ועוד שניים מהאוניברסיטה, ואני מודה בכל יום שיש לי אותם לצידי.
