פעם, לפני שנים רבות, אני ובעלי הצלחנו להשיג כל מה שיש לנו בזכות עמל כפינו בלבד, בעוד שאחינו הצעירים קיבלו תמיכה נדיבה מהורינו. מעולם לא הרגשנו שמגיע לנו משהו במיוחד, אך תמיד קיננה בנו התחושה שהורינו אינם חייבים להמשיך ולסייע לאחים שלנו. לעיתים היינו משתאים על הפער הגדול בגישה. אני זוכרת היטב איך אבא שלי נתן לאחי את הרכב החדש ששמר לעצמו, והשאיר לעצמו את הישן, ואיך אחר כך נודע לנו שאחי ואשתו עברו להתגורר בדירה ששייכת לסבא שלנו בירושלים, ברגע שהתחתנו. הפרש הגילים ביני לבין אחי עמד על עשר שנים, אבל כשאני ובעלי נישאנו, היה נדמה שהוריי מתייחסים אלינו כמו אל זרים, וכשאחי בישר להם את “הבשורה הטובה”, הם נתנו לו את הדירה המפוארת בלי שאלות מיותרות.
פניתי אל אמא שלי וניסיתי להבין מדוע בכל חיי לא קיבלתי תמיכה דומה? למה הוא קיבל רכב ודירה ואנחנו כלום? תשובתה צימררה אותי: “בכלל ביקשתם עזרה? ראית באיזו דירה אתם גרים? שמת לב שאין לך רכב?”. שטף של זיכרונות הציף אותי כיצד אני ובעלי התחלנו את חיינו יחד, איך עברנו לבית כמעט ריק כשנולד בננו, ונאלצנו להילחם בכל לבד, עם כוחות מחודשים ורק תמיכת החברים שלנו. תנאי המחיה היו קשים כל כך, שלפעמים פחדתי להזמין רופא כאשר הילד חלה, שמא ידווח על מצוקת תנאי החיים שלנו.
לעומת זאת, גיסתי אחותו של בעלי הייתה תמיד בת הזקונים המועדפת. חמותי וחמי עזבו את דירתם בתל אביב והעתיקו את מגוריהם למושב, רק כדי לפנות לה דירה בעיר בה תוכל לחיות בשקט, אפילו אם עצמם לא אהבו את המרחק. למרות זאת, היא המשיכה להיתמך בהם גם בענייני היום-יום כל שבוע היו מביאים לה סירים מלאים במאכלים עוד לפני ששבו למושב.
יום אחד, אזרתי אומץ ושאלתי שוב את אמי מדוע כל הטוב ניתן לאחי, ואילו אנחנו נותרנו מאחור. תשובתה הייתה קשה לשמוע; היא רק הזכירה שמעולם לא ביקשנו עזרה, למרות שידעה עד כמה אנו מתקשים לשרוד. המילים האלו שברו אותי, והיום גם אחרי שנים קשה לי לסלוח להוריי, ממש כפי שבעלי מתקשה.
באופן טבעי, ההפליה הברורה מצד הוריי, שטיפחו את אחי הצעיר על חשבוני, הותירה בי כאב עמוק ומרירות שלא עוזבת. קשה להבין למה אליי ולאחים הצעירים הופנו דרישות כה שונות, ומה גרם להם להציב אותנו במעמדות כל כך רחוקים פער שעדיין צורב בליבי.
