הסיפור הזה התרחש בבית ספר יסודי בישראל בשנת 1986. עדים למקרה היו ילדים בני שמונה, אך איש מהם לא סיפר עליו לאף אחד ומעולם לא הגיע הדבר לידיעת הציבור. גם ההוריםשלכאורה שמעו בחצי אוזן על המתרחשלא פנו בתלונה כלשהי אל המורה. אף אחד.
אני עצמי למדתי על כך מהמורה בכבודה ובעצמה, כאשר סיפרה לי את הדברים בגילוי לב. הזיכרון הזה רדף אותה כל חייה, והיא חשה אשמה עמוקה כלפי אותו תלמיד שנהגה בו ביד קשה. הסיטואציה הייתה, ללא ספק, לא פשוטה. ובכנות, אינני בטוח עדיין כיצד להתייחס למה שאירע.
לא אשקרמחכה לתגובות שלכם…
מורה צעירה, נועה גבע, שהייתה אז רק בת 22, קיבלה את הצבתה הראשונה בבית ספר בפתח תקווה. כמעט ילדה בעצמה, חסרת ניסיון, אך חדורה ברצון עז להוכיח את יכולתהלא רק מבחינה מקצועית אלא גם אנושית. התקוות שלה התממשו במידת מה; היא קיבלה כיתה של ילדים שנבחרו בקפידה (למקבילתה הייתה כיתה ייחודית), ושיעורי ההצלחה של תלמידיה שימחו מאוד את ההורים ואת הנהלת בית הספר. גם משמעת לא היוותה בעיה מיוחדת.
כמו בכל כיתה עם שלושים וחמישה תלמידים, היו כמה שבחנו את גבולותיה. לנועה גבע היו גם כאלה, אך היא ידעה להשיג את תשומת ליבם, להלהיב אותם, ואפילו לשלב אותם בפעילויות הכיתה. כל זאת, חוץ מאחד…
יואב כץ, בן למשפחה חד-הורית, לא זכה לתשומת לב ייחודית מאמו; הייתה דואגת רק שלא יחסר לו אוכל, והשארלא עניין אותה. הוא גדל כמו אספרג בחורשהלבדו, חסר עניין או יכולת אמיתית לתקשר עם בני גילו או מבוגרים.
נועה עשתה כל אשר ביכולתה לשבור את הקרח עם יואב, אך לשווא. הוא עשה כל שהיה בכוחו להכעיס. לעיתים היה מבצע את כל השיעור מתחת לשולחן, מוציא לשון ומצחיק את כל הילדים סביבו. קללותיו נשמעו היטב בכל הכיתה, גסות ומכוונות. הוא נהג לקרוא לילדים בשמות גנאי עד שהביא דמעות לעיניהם, במיוחד לבנות. בגינת בית הספר היה מעשן בגלוי, אפילו בוגרי י”ב לא העזו לכך.
וזה עוד לא היה השיא. הדבר המזעזע ביותר: הוא ירק על תלמידים. לא היה בכיתה אחד שלא קיבל ממנו יריקה לפחות פעם אחת. הוא עשה זאת בגאווה, מבליט את מעשהו, מעביר רוק בגרונו ושולח יריקה חדה אל מטרתו.
נועה ניסתה לדבר איתו, לבייש אותו, להסביר; הכל ללא הועיל. הוא רק הקצין את התנהגותו.
לבסוף פנתה לאמו. לרוב לא ביקשה מהורים עזרה בעניינים כאלה, אך הפעם לא הייתה לה ברירה. “בבקשה, דברי עם יואב. הוא כבר ירק על כל הילדים, ואני חוששת שגם עליי יגיע תורו.”
האם התחייבה “לעזור”. יואב חזר למחרת עם חבורות, מבט קר ושונא.
באותו יום המשיך להחמיר. באמצע ההפסקה ירק במסדרון על תלמידי כיתה אחרת. בהתחלה עשה זאת בסתר, אך עד מהרה כבר עשה זאת לעיני כל. נראה כי נהנה כל-כך להתעלל באחרים, לגלוגו נשמע למרחקים, והילדים היו נסערים.
התלמידים הגדולים כבר ניסו לעצור אותו בכוח, אך כל מה שהשיג היה נאצות וזעם. והוא המשיך, לא נרתע ולא פחד.
הייתה זו יריקה שכוונה לראשה של מחנכת הגאוגרפיה, מורה נערצת. היא עצמה כלל לא שמה לב, אך תלמידי י’ ראו והגיבו בתקיפות; נאלצה המורה לקחת את יואב למרפאה.
“נועה, הסיפור הזה יכול להסתיים רע,” אמרה האחות. “את חייבת למצוא פתרון.”
“ניסיתי הכל. כלום לא עוזר, הוא רק מחמיר”, השיבה נועה בעייפות.
“ילדים כאלה מבינים רק בשפה שלהם”, נאנחה האחות.
“מה, שירקו עליו?” התפרצה נועה.
“ייתכן…” האחות רק משכה בכתפיה.
וזה לא יצא מראש המורה.
ימים בודדים לאחר מכן, בכיתה בה ילדה בשם תמר חגגה יום הולדת, יואב ירק במפתיע בפניה של תמרזו שבדיוק חילקה לכולם שוקולדים. תמר התייפחה; יואב הביט בפרצוף מנצח, כאילו אומר: “נו, מה תעשי לי?”
באותו רגע נועה גבע נשברה.
היא ביקשה ממנו לגשת ללוח, נעלה את הדלת, התבוננה בתלמידיםהם הרגישו שמשהו חמור עומד להתרחש.
“מי כאן חווה יריקה מיואב?” שאלה בקול יציב.
רוב הכיתה קמה.
“אמרנו לו שזה מגעיל, הוא לא מבין. עכשיו אני מתירה לכל אחד מכם לעשות משהו שלא ראוי לו. כל אחד מוזמן לירוק עליו. זה מעשה שלא עושים, אבל אין ברירה. אולי ככה הוא יבין עד כמה זה משפיל.”
הילדים ניגשו בזה אחר זה. כמה ירקו מתוך רוגז, אחרים עשו זאת סימבולית, במבוכה. יואב, כשראה מה מתרחש, התרוצץ בחדר, ניסה להימלט; עד שהילדים סגרו עליו ליד הכיור וירקו עליושלושים פעמים.
הוא קרס על הרצפה ממרר בבכי, פניו אדומים ורטובים מדמעות ורוק. נועה הביט בהם: “אני מתביישתבעצמי, בנו, בכולכם. תזכרו את היום הזה, ואל תפגעו באחרים, לא במילים ולא במעשים. זה מה שעלול לקרות.”
היא פתחה את הדלת, ויואב ברח ללא מילה.
הוא לא חזר לבית הספר למחרת. נועה באה לביתו, מוכנה לשיחה קשה עם האם, אך האם לא הייתה מודעת לדבר. “הוא לא רוצה ללכת לבית הספר”, התנצלה.
“אני יכולה לדבר איתו?” שאלה המורה.
האם הסכימה. יואב הסתתר תחת השמיכה. “אני יודעת שזה קשה”, אמרה נועה ברוך, “ואתה בטח חושש שיצחקו עליך. אבל אולי כדאי לשקול לעבור כיתה?” ניסתה לשחרר.
“לא! בחיים לא ארק שוב!” התפרץ יואב פתאום.
“מצוין,” חייכה נועה. “הילדים דואגים לך, רוצים לראות שאתה בסדר.”
הוא שתק.
היא ליטפה את ראשו: “נתראה מחר.”
למחרת, שב לבית הספר. כל הקבוצה התנהגה כאילו דבר לא קרה.
מאותו יום, איש בכיתה לא ירק עוד. הכיתה הפכה מגובשת במיוחד; מורות אמרו שמעולם לא חשו בילדים כל-כך מאוחדים.
בתקופת התיכון, איש לעולם לא הזכיר את הסיפוראפילו לא בצחוק במפגשים. אולי נשכח, אולי נמחק מרוב בושה.
נועה עזבה לירושלים, לא שמעה עוד מהילדים, אך כל השנים רדף אותה אותו יום נורא, ייסורי מצפון לא הרפו. ייעצתי לה לפנות ולבדוק מה עלה בגורלו של יואב, אולי תרגע סוף סוף. כשהתעניינה, גילתה שכשהיה בי’א אמו נישאה לקצין בצה”ל וסייע ליואב לעבור לפנימיה צבאית ולסיים בהצלחה רבה. כיום, יואב בסביבות גיל 45, קצין מוביל בצה”ל, איש מצליח, ששומר על קשר עם חבריו לכיתה, אפילו הגיע כמה פעמים לפתח תקווה, עיר ילדותו.
וגםבמפגשים, איש לא הזכיר את הפעם ההיא.
אני חושב על אותו יום עוד שנים אחר כך. מה שלמדתי מאזשהחינוך לעולם אינו קל, ולעתים דרושה יצירתיות רבה ולא תמיד ישרה. אך הלב חייב להיות פתוח, ולהבין שגם למי שמכאיב יש מקום להשתנות. והחמלה? היא חזקה מכל.
