אני ובעלי הצלחנו לבנות את חיינו בזכות עצמנו, בזמן שאחינו הצעירים קיבלו עזרה נדיבה מההורים שלנו. אנחנו לא חושבים שמגיע לנו משהו מיוחד, אבל גם מרגישים שההורים שלנו לא חייבים להחזיק את האחים הצעירים. מסתובבת לי בראש השאלה למה היחס כל כך לא שווה?
בלילות מבולבלים אני נזכרת: אבא שלי נתן לאחי מכונית חדשה, והוא נשאר עם המכונית הישנה, טחונה מהשמש של תל אביב. אחרי החתונה, שמעתי שבאורח פלא אחי ואשתו עברו לדירה שקיבל מאבא של אבא, ברחוב פרישמן, כאילו כל זה נסגר בשקט, בין דפים במשרד עורכי דין ברחוב הארבעה.
ביני לבין אחי עשר שנים של שתיקות. לפני שהתגייסתי, ההורים הסתכלו עלי כאילו אני אוויר אבל ביום שאחי הכריז שהוא עומד להתחתן, הם מיד שלפו מפתחות לדירה יוקרתית אין שאלות, אין מבטים, רק חלוקה של נכסים כמו בחלום שבו הזמן רץ אחורה.
שאלתי את אמא, בתוך מסדרון ארוך כמו בשוק הכרמל: למה נתתם לו הכול ולא לנו? למה אנחנו תמיד צריכים להסתדר לבד? התשובה שלה הדהדה בי ימים בכלל ביקשתם עזרה? ראית מה קורה אצלכם בבית? לא שמת לב שאין לכם רכב?. מייד התפוצצו בי זכרונות איך אני ובעלי גרנו על מזרנים דקים בדירה ריקה כמעט, אחרי שנולדה לנו תמר בתנו, ואיך היינו מקרצפים לבנים מהסדקים, בלי עזרה מאף אחד, רק ידיים של חברים. פחדתי לקרוא רופא כשתמר חלתה, שמא יעמוד בפתח וידווח לרווחה על הקירות החשופים.
באותה תקופה החלומות שלי היו חלולים וקרועים, ובכל פעם שנפגשתי עם גיסתי, דפנה, הכל נראה הפוך. אצלם ההורים עזבו את גבעת שמואל, עברו למושב בגליל, ודפנה ירשה דירה ברחוב בלוך, לעצמה ולחתולה שלה. בכל שבוע, ההורים היו באים אליה עם קופסאות אוכל, ממלאים לה את המקרר בניחוחות של שבת, וחוזרים צפונה בדרך עקומה של געגועים.
באחת הלילות, כשישבתי עם אמא במרפסת תל אביבית והשמיים נטולי כוכבים, שאלתי אותה שוב למה אח שלי קיבל הכול ואני שום דבר? והתשובה שלה הייתה כבדה כמו מים מלוחים: את בכלל ביקשת? ידעתי שקשה לכם, אבל אף פעם לא דיברת. המילים האלו חלחלו לי לעצמות, ועד היום קשה לי לסלוח, גם לבעלי שקיבל את השתיקה הזאת בירושה.
היחס הלא-שוויוני, שגרם להורים שלי להעדיף את אחי ולנו להשאיר קירות ריקים, יוצרת בתוכי חלל של כאב ואי צדק פצע דקיק שנקלע לכל שיחה משפחתית. קשה להבין מדוע אנחנו והאחים שלנו הופרדו לעולמים לפי חוקים שאין להם שם, רק תחושת חוסר צדק שנשארת ערה בחלום לא נגמר.
