בזמן שאימהות מציפות קבוצות פייסבוק בשאלות על מה להכניס לערכת עזרה ראשונה והאם יתנו להן להיכנס למטוס עם עגלה, נוסעים אחרים כבר עסוקים בלחץ ערב הטיסה. לאחרונה זה נהיה פשוט אם פעם מישהו היה מנסה להלבין את פניו של מי שהעז להתלונן כי צריך לאהוב ילדים, היום חברות התעופה כבר מקבלות בקשות למושבים נפרדים שיבדילו בין משפחות לאחרים. מתי זה בדיוק התחיל?
שתהיה לכם טיסה נעימה!
מעניין מתי הפכה לאופנתית כל כך הבחירה לא להסתגר בבית ברגע שנולד ילד. להמשיך לעבוד, לטפח חיי חברה, ללכת לאירועים וכמובן לטוס לחו”ל לא משנה בני כמה הילדים. האימהות שלנו לא חיו ככה אפילו בחלומות הפרועים שלהן. לא פשוט לדמיין אמא עם תינוק בבית קפה בדיזנגוף בשנות השישים גם מאוחר יותר זה לא היה קורה. זה נחשב לאירוע נדיר, ויש גם בזה הגיון.
לא משנה כמה נתכחש לזה, טיסה ארוכה עם ילד היא חוויה מלחיצה לילד, להורה, ולכל שאר הנוסעים. כדי להקל – צריך להתאמץ. לרוב, זה בדיוק מה שאנשים לא רוצים לעשות. ברגע שחופשה מתחילה, ההורים משחררים ונותנים לילדים לדאוג לעצמם, משאירים את כולם חסרי אונים מול הסיטואציה.
וכולם אוהבים לטוס בנוחות. שום נוסע לא רוצה להעביר גם שעתיים בתוך צרחות ובלאגן, אחרי ששילם מאות שקלים לכרטיס. אנשים מתלוננים אפילו על המרחק בין המושבים אז מה יגידו כשתינוק בן חמש קופץ מאחוריהם וסקרן לבדוק אם אפשר להזיז את המשענת קדימה ואחורה? אני לא זוכרת שנתקלתי במישהו שמגיב לזה בחיוך, או שמתחבר לילד ומשחק איתו עז.
הגנים שהולכים ונעלמים.
פעם ניסיתי להיות נחמדה. התיישבה לידי אישה עם תינוק שאפילו עד גיל שנה לא הגיע, ופשוט קפאתי במקום. מהר מאוד התברר שזה לא נגמר פה הייתה איתה משפחה שלמה, עם ילדים בכל הגילאים. היו פרוסים בנחת מקדימה, מאחור ובכל הצדדים, פורשים את הדברים שלהם, מדברים זה מעל זה, ומעבירים בקבוקים ומוצצים זה לזה. כמעט הרגשתי שחייבים לאמץ אותי! למען האמת תחושה מאוד לא נעימה. ביקשו ממני להחזיק כל מיני דברים בלי “בבקשה”, וכמה פעמים כמעט קיבלתי מקלחת מים רותחים מהתרמוס. פשוט חגיגה! לא היה לי לאן לברוח רק דרך החלון
ופעם אחרת, ברכבת לירושלים, צפיתי באמא שמדריכה את בתה בת הארבע בלי הפסקה במשך 26 שעות שהרעידו את המסילה. היא בבירור ניסתה שילדה לא תפריע, אבל בפועל זה הפך לשואו: נועה, בואי נלך לשם, נועה, בואי לפה, בואי נסתכל מהחלון, אולי נצייר יחד? ו-40 דקות ציור קולי עם כל צבעי הקשת וסוגי כלבלבים וחתולים שציירו. קשה להחליט מה יותר מתיש.
איך אפשר שלא להצטרף לקריאות שיישארו בבית עד שהילדים יגדלו? טוב, אם יש לכם ילד שיושב שלוש שעות ומצייר בשקט ונרדם ישר על הפנדה הלא צבועה סבבה. באמת יש כאלה? נדירים.
ובכלל לא מדברת על תינוקות שבוכים בהמראה, נחיתה ובכל רגע בין לבין. אם פעם היה במטוס תינוק אחד, ולעיתים גם לא זה, היום פתאום חמישה. ועוד אחיות ואחים שמתרוצצים וצועקים. יוצאים מהמטוס כמו שנכנסתם על טורבו.
שיהיה ברור אני לא Childfree. גם לי יצא לטוס עם ילד קטן. כן, בלית ברירה. בעצם, אין לי סבלנות לשרת ילד בחופשה; רק כשהגיע לגיל שמבינים באצבע כמה דברים, אפשר להסביר, ואפילו להורות יוסי, תשב טוב, אל תיגע בכלום. רק ככה אפשר להעביר זמן בלי עודף עצבים. אבל אנשים לא רואים את זה, במקום, דואגים לכל ערבול חוויות התפתחותיות ריצה, פעילות, כל מה שחשוב כל כך לגוף המתפתח וזה כל הסיפור.
