המקרה הזה התרחש בבית ספר יסודי בישראל בשנת 1986. מעולם לא נודע ברבים, כיוון שהעדים ילדים בני שמונה בלבד שמרו בשקט את אשר ראו. גם ההורים, אם ידעו בכלל מה התרחש, לא דרשו דבר מהמורה. אף אחד לא דיבר על כך.
את הסיפור שמעתי ישירות מהמורה עצמה. כל חייה היא נרדפה על ידי תחושת אשמה ומצפון על הדרך שבה נהגה בתלמיד מסוים. הסיטואציה הייתה קשה, ועד היום איני יודעת מה דעתי עליה.
אני עדיין מתלבטת אשמח לשמוע את דעתכם.
לעיר פריפריאלית בדרום, בתחילת שנות השמונים, הגיעה תמר אלון מורה צעירה, בת 22. כל רצונה היה לקבל לראשונה כיתה משלה, להוכיח לעצמה ולכולם שהיא מסוגלת גם ברמה המקצועית, גם האנושית.
ולמען האמת, לא רע הלך לה. התחילו אצלה הילדים שלא התקבלו לכיתת המצוינים המקבילה, אבל כולם למדו היטב השגי הכיתה זכו להערכה בין ההורים והמנהל. בעיות משמעת לא היו כמעט בכלל.
כמדי בכל כיתה של שלושים וחמישה תלמידים גם בכיתה של תמר היו שניים-שלושה “בודקי גבולות”. היא הצליחה להתחבר גם אליהם, ללכד אותם, לסקרן, לגרום להם להשתלב. חוץ מאחד
יונתן גלבוע היה ילד ממשפחה חד־הורית. לאמו, עובדת ניקיון משמרות, בקושי היה זמן אליו; אם רק יש אוכל הכל בסדר. כך גדל יונתן פרא, בשוליים, מנותק מהילדים האחרים ומן המבוגרים.
תמר ניסתה למצוא מסילות לליבו של יונתן הבעייתי לשווא. כל מה שעשתה, הפוך עשה הוא. היה זוחל תחת השולחנות, מעווה פרצופים ומצחיק את הילדים, מקלל בקולי קולות, מציק ומעליב את חבריו ובעיקר את הילדות, עד דמעות. הפגין בכוונה עישון בשטח בית־הספר, דבר שאפילו הבוגרים לא העזו.
כל ניסיון להעיר לו נענה בגסות:
נו, אז מה תעשי לי?
אבל הנורא ביותר יונתן פשוט לא הפסיק לירוק. לא נותר תלמיד בכיתה שלא “זכה” ליריקה ממנו, תמיד בפנים, תמיד מתוך הנאה גלויה, כל יריקה רועשת יותר מהקודמת.
תמר שוחחה איתו, ניסתה לבייש, להסביר, לשכנע הכל לשווא. הוא המשיך ביתר שאת.
בסוף, נאלצה לפנות לאמו מהלך שכמעט לא עשתה עם הורים אף פעם.
בבקשה, תדברי איתו. הוא כבר ירק על כל הכיתה. אולי גם אני בתור.
אמו הבטיחה “לטפל” והכתה אותו מכות איומות. יונתן חזר לשיעור חבול ובמבט של שנאה בוערת.
באותו יום, החל לירוק גם במסדרונות, בהפסקות תחילה בסתר, אחר כך בגלוי. ככל שהילדים נגעלו, כך נראה שנהנה יותר. לא פעם רדפו אחריו ילדים גדולים, הכו אותו והזהירו שלא יחזור על כך אך הוא רק התרחק, וקלל אותם מרחוק במילים גסות.
המצב הידרדר, עד שיום אחד ירק מהקומה השנייה ישר לראשה של ציפי ברקאי, מורת הגאוגרפיה האהובה. יונתן, כנראה, התבלבל וחשב שהיא תלמידה. ציפי כלל לא שמה לב, אבל תלמידי י’-4 כן, ומשהבינו מה קרה רדפו אחר יונתן והביסו אותו עד שהעבירו אותו לאחות.
המזכירה המבוגרת אמרה לתמר:
זה ייגמר רע, צריך לעשות משהו.
ניסיתי הכל הוא רק נהיה יותר קיצוני, ענתה בתסכול.
כאלה מבינים רק בשפתם שלהם, חשבה בקול המזכירה.
אז מה, לירוק עליו? התפרצה תמר.
המשפט הדהד לה בראש כל היום.
אחרי כמה ימים, שוב חזר יונתן להרגליו הפעם, בדיוק ביום הולדת של יהלומית, אחת הבנות. היא חילקה שוקולדים, כל הכיתה חגגה ופתאום, יריקה ישירה לפרצופה מצד יונתן. יהלומית פרצה בבכי. יונתן חייך בהתרסה לתמר:
ומה תעשי עכשיו?
תמר לא יכלה עוד.
היא קראה לו ללוח, נעלה את הדלת, הקישה מבט חמור בעיני הילדים ואמרה בנחרצות:
שיעמוד מי שיונתן ירק עליו.
כמעט כולם עמדו.
דיברנו איתו, התביישנו בפניו, הסברנו, אבל זה לא נקלט. אולי עכשיו כשהוא יחווה בעצמו כמה זה מגעיל יבין. אני מאשרת לכל אחד מהכיתה לעשות משהו ממש לא יפה: לגשת, ולירוק על יונתן יריקה אחת בלבד. אולי כך ילמד סוף סוף.
היתה תחושה חונקת באוויר. הילדים, בשקט מפחיד, ניגשו אליו, אחד־אחד. יונתן ניסה להימלט, אך הדלת היתה נעולה. הילדים סגרו עליו בפינה ליד הכיור, ירקו יש שהסתפקו ברוק מועט, יש שהתאמצו במיוחד, וכולם השתדלו. אף אחד לא חייך. הכל היה קשה, דומם, חמור סבר. שרר שקט מוחלט, רק יללותיו של יונתן נשמעו.
אחרי שכולם חזרו למקומם, היה קשה להסתכל עליו. הילד ישב שם רועד, כולו מלא רוק ודמעות, בוכה חרישית.
תמר שתקה רגע ארוך, עיניה סקרו את פני כל הילדים.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי מאוד מאוד קשה. אני מתביישת. בעצמי, בו ובעיקר בכולנו.
הילדים הרכינו את עיניהם.
תזכרו היטב את היום הזה. לעולם אל תשפילו או תפגעו באחרים, לא במילים ולא במעשים. ראיתם לאן זה מוביל.
היא פתחה את הדלת בבת אחת. יונתן יצא בריצה.
אין צורך להדגיש שמה שהיה פה נשאר רק כאן. אתם מבינים זאת בעצמכם. אתם חופשיים.
יונתן לא בא כבר באותו יום לבית הספר, ולא גם ביום שאחריו.
תמר הלכה לביתו, מתכוננת לריב עם אמו אך זו היתה מופתעת.
הוא לא מוכן לצאת מהמיטה, כל הזמן בוכה.
אפשר שאדבר איתו?
האם הנהנה ומורתה נכנסה. יונתן מיד הסתתר מתחת לשמיכה.
ברור לי שנפגעת, ואני מבינה שאתה חושש אולי יצחקו עליך עכשיו, אמרה לו, וליטפה את ראשו.
יונתן לא הגיב.
אבל אתה ילד אמיץ, יונתן. אף אחד לא יהרוג אותך כי טעית. אולי כדאי לעבור כיתה? אולי שם הילדים יאהבו שתירק עליהם, המשיכה.
יונתן התרומם בזעם:
בחיים לא ארק שוב! אל תעבירי אותי! צעק.
מעולה. הילדים דואגים לך, רוצים שתחזור.
יונתן שתק. תמר חייכה, פרעה את שיערו בעדינות:
אז אנחנו נתראה מחר, כן?
כן, מחר, השיב בלחש.
כשחזר יונתן לבית הספר, התנהגו כולם כאילו לא קרה כלום. מאז, לא היה ילד ביריקות, לא בכיתה ולא בשכבה.
בשנים הבאות סיפרו כל הצוותים שמחנכים של כיתתו שמדובר במחזור הכי מלוכד, גיבוש שלא נראה שנים.
ממש משפחה אחת גדולה, אמרו.
או שזו סוד אפל שמחבר אותם, צחקו לפעמים.
תמר, שהמשיכה הלאה לעיר אחרת, לא חזרה עוד לבית הספר ההוא.
שנים חשה שלא תוכל להתיר בליבה את כובד הרגע ההוא; האם פגעה בנפשו של ילד? האם עוללה רע לכל הכיתה?
בסוף, כשהתייעצה עמי, הצעתי לה לברר מה עלה בגורלו.
וכך עשתה.
התברר כי כאשר יונתן היה בכיתה ו’, נישאה אמו לקצין במילואים, וזה דחף ושלח את יונתן לבית הספר לקצונה.
כיום, הילד הסוער בן כ־45, קצין בכיר. שמר קשר טוב עם חברי הכיתה ואפילו ביקר בעיר ילדותו.
ועל אותו אירוע לא מזכירים מעולם, לא ברצינות ולא בצחוק. אולי באמת שכחורק לעיתים נדירות, כשחבר מהכיתה הישנה מתקשר ליונתן בערב יום כיפור, נשמעת שתיקה ארוכה, ואז אחד מהם לוחש:
“אתה זוכר, יונתן, את מה שהיה פעם? כשכולנו”
יונתן מהנהן, גם אם אף אחד אינו רואה. לפעמים עונה, לפעמים שותק.
אבל בליבו, הוא כבר מזמן סלח גם להם, וגם לעצמו. אולי בזה טמון הלקח האמיתי.
לא יריקות ולא עצבות רק תחושת שותפות מוזרה, ידיעה עמוקה שכולנו, ילדים ומבוגרים, לפעמים טועים יחד, לפעמים מתקנים יחד. וכששיעור כזה נלמד לא צריך עוד לדבר עליו.
כך, בסוד של ילדות, המשיכו חייהם והיו, בדרכם, טובים זה כלפי זה.
והסיפור ההוא כמו אבן קטנה בנפש נשאר שם, זכרון כואב; תמר תלמד ממנו כל חייה, ויונתן חי איתו בשלום.
