לפני שנה קיבלתי רועה גרמני בשם ליאון אחרי חודש של הכשרה כמאלף כלבים. ליאון, כלב שירות בן שלוש, כבר עבר שלושה בעלים שונים. בהתחלה חשבו לשלוח אותו לעבודה באחד המחסומים, אבל לבסוף העבירו אותו אליי, החניך. משום מה, אף אחד לא רצה לשמור אותו הוא התקשה לקבל הוראות ובקושי הקשיב. עלה הרעיון להשאיר אותו במלונה, להוציא אותו רק כשחייבים, אבל כיוון שלמשפחתי יש לא מעט קרובים שמבינים בכלבים, החלטתי לקחת את האתגר.
בתחילת הדרך, אפילו את האוכל שלו לא העזתי להניח לו בעצמי השתמשתי במגרפה כדי להכניס את הקערה לתוך המלונה. עם הזמן, כמעט בלי ששמנו לב, ליאון התרכך. הלב של הכלב הזה נמס, והפך למשפחתי ממש. אחרי שנה עוד לא האמנתי שזה אותו כלב.
הבן הקטן שלי, נדב, היה אז בן שנה וחצי. יום אחד באביב יצאתי לגינה לנקות את כל הפסולת שהצטברה. הבת שלי, יהל, הייתה בגן, אז לקחתי איתי את נדב. דמיינו את הסצנה: נדב רץ בין הערוגות הרטובות, וליאון אחריו, צמוד אליו כל רגע. בכל פעם שנדב צלל הישר לעפר, ליאון הרים אותו בעדינות מהמעיל מאחור והעמיד אותו על הרגליים.
הערב הגיע. אשתי, נועה, הייתה באירוע חברתי היא לא נוגעת באלכוהול, אבל החבר’ה שם שתו כאילו אין מחר. ראש המשמרת כבר עזב מזמן; נועה נשארה לשמור על העניינים, מתוך אחריות. עברו השעות, והשעה הייתה כבר 23:00. אני יושב על המרפסת, מנסה שוב ושוב להתקשר אליה, אבל היא לא עונה. הלב שלי דופק חזק מדאגה אולי היא תנסה לחצות את הנחל שם ליד, אולי תיפול ותטבע במצבה.
ברגע שכבר התחלתי לחשוב לקפוץ לשם ולהציל אותה, אני רואה פתאום את השער נפתח. ליאון נכנס ראשון עם רצועה בפה, מאחוריו נגררת נועה, עייפה לגמרי וחצי ישנה. ליאון הוביל אותה הביתה טוב יותר מכל אחד אחר. היא התמוטטה על הספה במרפסת, וליאון נעמד לידה והביט עליי במבט של חצי לגלוג, חצי חיבה; מעולם לא ראיתי כלב עם כזה הומור בעיניים.
עד היום אני צוחק יחד עם נועה על איך ליאון החזיר אותה הביתה, והבנתי לכל אחד יש עיתוי בו הוא נמס ומגלה חמלה, אפילו לכלב שכמעט ויתרו עליו. לפעמים, גמישות וסבלנות זה כל מה שצריך.
