לא ראיתי אף פעם את אבא שלי, ואמא שלי הייתה מבקרת אותי לעיתים רחוקות מאוד. רק הרבה שנים אחר כך שמעתי מהמדריכות איך בכלל הגעתי לבית היתומים. הייתי בערך בת שנה כאשר חליתי בדלקת ריאות. מותשת מהמחלה, הפסקתי לבכות לחלוטין. שכבתי שקטה בעריסה כמה ימים וגססתי לאט, בעוד אימי העצובה שותה ערק בחדר הסמוך.
נולדתי למשפחה עם אם שהייתה מכורה לטיפה המרה. היא הייתה שותה ימים שלמים, וצלילי השתייה שלה העירו אותי בלילה. השכנים כבר התחילו להתלונן על הילדה הבוכה, ואז יום אחד החליטה אמא שלי לקחת אותי לבית החולים. כשהאחות נכנסה לבדוק אותי, גילתה שהבגדים שלי עולים באש. היו צריכים שלושה אנשים כדי לכבות את הלהבות שפרצו. הובהלתי לחדר המיון, שם טופלו הכוויות שלי. במהלך כל הזמן בו הייתי בבית החולים, אמא שלי לא באה לבקר אותי אפילו פעם אחת.
לשמחה שחוויתי בבית הילדים היה המשך טוב גם אחרי הלידה של ילדי הראשון. קיבלתי חינוך טוב ועבודה מצוינת, והדירה שלי הייתה יפה ומרווחת. לשהות בה העניקה לי הרבה אושר. אהבתי את משפחתי הנפלאה, שהייתה עבורי כמו נס. הבעיה היחידה שהעיבה הייתה החסר של ילדה משלנו
בעלי ואני בחרנו לאמץ ילדה קטנה בת שנתיים מבית הילדים. המון אנשים הזהירו אותנו שלא לעשות זאת, אך לא הקשבנו. לקחנו אותה איתנו כשעברנו לתל אביב, לא חשבנו על הסיכונים למחלות תורשתיות. היא נותרה בריאה לחלוטין מאז ועד היום!
היום אני מודה לה, יום יום, על שנתן לי את היכולת לחשוב בעצמי ולא להקשיב לטיפים של אחרים. אף אחד מהאזהרות של הרופאים לא התברר כנכון הילדה בריאה, גדלה ומתפתחת. לדעתי, קל מאוד להאשים את הגנים הרעים בכל בעיה או מחלה של ילד. זה כאילו מסתירים את חוסר הטיפול ואיכות החיים הגרועה מאחורי משפט שמאשים אך ורק את ההורים הביולוגיים והגנים שלהם. כל ילד זקוק רק לאהבה ולתחושת שייכות כדי להפוך לאדם טוב.
עוד מעט חוגגים חמש שנים מאז אימצתי את מרים, ואני מפחדת מאוד. אני אוהבת את בני ואת מרים בדיוק אותו הדבר שניהם משפחתי. אבל עמוק בליבי אני חוששת שמרים תגלה שהיא מאומצת, ותיפגע אולי אף תתרחק ממני. אינני יודעת איך להתחיל שיחה איתה על כך, אם וכאשר תגלה. האם תוכל להבין אותי? הפחד הזה, שאחר יגלה לה לפניי, מדיר שינה מעיניי.
החיים לימדו אותי שאין דבר חשוב יותר מהאהבה, ושהלב האנושי חזק מהכול. הגורל אמנם קשה, אבל דווקא בין הצללים צומחת אהבה, וזו הופכת אותנו באמת למשפחה.
