תקשיבי רגע, אני חייבת לשתף אותך בסיפור שלי והסיפור הזה מלא בטלטלות. אף פעם לא ראיתי את אבא שלי, ואמא שלי הייתה מבקרת אותי רק לעיתים רחוקות. רק הרבה אחרי זה, כשהייתי כבר יותר גדולה, האפוטרופוסים הסבירו לי איך בכלל הגעתי לבית הילדים.
הייתי בערך בת שנה כשחליתי בדלקת ריאות. פשוט הפסקתי לבכות, התרסקתי לגמרי מהמחלה, ונשכבתי שקטה בעריסה כמה ימים, מתמוגגת לאיטי, בזמן שאמא שלי הייתה בחדר ליד ונראה שהיא בכתה לתוך בקבוק ערק.
נולדתי למשפחה עם אמא שאהבה לשתות. ימים שלמים היא הייתה עם הערק, והצלילים האלה שלה היו משאירים אותי ערה בלילות. השכנים כבר התחילו להתלונן על הבכי שלי, עד שבסוף יום אחד, אמא שלי החליטה לקחת אותי לבית החולים. האחות שנכנסה לבדוק עליי ממש נבהלה הבגדים שלי היו על אש, הייתה צריכה לפחות שלושה אנשים לכבות את השריפה ההיא. הובהלתי לחדר מיון, שם טיפלו בי על הכוויות. בתקופה שהייתי בבית החולים, בקושי עברתי טיפולים, ואמא שלי לא ביקרה אותי אפילו פעם אחת.
כל האור והטוב שהרגשתי בבית הילדים, המשיכו גם אחרי הלידה של הבן הראשון שלי. קיבלתי השכלה טובה ומצאתי עבודה מסודרת, והדירה הייתה גדולה וממש נעימה. להקיף את עצמי בזה נתן לי אושר רציני. התאהבנו שם כולנו, מין משפחה מיוחדת כזאת. הבעיה היחידה הייתה שהרגשנו שחסר לנו ילד משלנו.
אז פשוט בעלי ואני החלטנו לאמץ ילדה בת שנתיים מאחד מהמשפחות בבית הילדים. מלא אנשים הזהירו אותנו לא לעשות את זה, אבל לא הקשבנו. הבאנו אותה איתנו כשעברנו לתל אביב, ולקחנו סיכון שאולי יש לה מחלה גנטית או משהו כזה אבל מאז היא פשוט בריאה ושלמה!
היום, אני מודה לבורא עולם כל יום על זה שנתן לי את הכוח לחשוב לבד ולא להקשיב לכל אחד. כל האזהרות של הרופאים התגלו כשטויות הילדה שלנו בריאה ומתפתחת. לדעתי, זה כל כך קל להאשים איזה גנים גרועים בכל פגם או בעיה אצל ילד כאילו שכל הסביבה והטיפול לא קובעים כלום, והכל רק התורשה וההורים הביולוגיים אשמים. בסופו של דבר, הילד באמת צריך רק אהבה והרגשה שהוא חשוב כדי לגדול טוב.
עכשיו מתקרבת יום השנה החמישית לאימוץ, ואני קצת בלחץ. אני אוהבת את הבת שלי כמו שאני אוהבת את הבן הביולוגי שלי שניהם המשפחה שלי! ועדיין, יש בי פחד שאוריה תגלה שהיא מאומצת ותאבד את זה. אין לי מושג איך להתחיל איתה את השיחה, אם היא תדע במקרה. תבין בכלל? זה אפילו יותר מפחיד מהמחשבה שמישהו אחר יגיד לה את זה לפניי.
