הבן שלי ואשתו הצעירה מתגוררים בדירה שכורה לא רחוק ממני בעיר תל אביב. ביקשתי מהבן שלי מפתח נוסף לדירה שלהם; אם יקרה משהו, אני רוצה לשמור על אחת אצלי אולי באמת יועיל לי. עכשיו אני בחופשה והצעירים בעבודות שלהם.
אז אני פוסעת אליהם בבקרים, כשרגליהם נושאות אותם רחוק לעבודתם. אני מבשלת להם מרק עוף חם, תבשיל פלאפל, ומכינה קבב. בסופו של דבר, הבן שלי אוהב מאכלים פשוטים, אבל מלאים בטעם וחשובים לנפש ולגוף. כשהאוכל מוכן, אני מתחילה לנקות כל חדר וחדר. הכלים שלהם שוכבים פזורים בקשת, והכיור מלא בכלי אוכל משומשים. אני חושבת לעצמי שחייבים להראות לכלה שלי מהו בית מאורגן באמת.
והנה הם שבים בערב, והריחות של מרק והניקיון מרחפים באוויר כמו ענני חלב מתוקים. הבן שלי בולע בתיאבון, וחיים מתמלאים שמחה. אבל לא כך. הכלה שלי תמיד נראית כאילו על פניה ריחוף של ענן עצוב. כמעט שאינה טועמת ממאכליי, וממולמלת שאלו שמנים מדי ולא בריאים. היא אוכלת בעיקר דייסת סולת וכמה עלים ירוקים שנראים כאילו לקוחים מסיפור אחר.
והיא מנסה לשלוח אותי הביתה, מהר ככל האפשר, כאילו הבית הוא עץ תמר שעליו לא ארשה לעצמי לטפס.
