הוא התכופף לעבר הכלבה, רועה גרמנית ותיקה. היא הביטה בו במבט עייף, כמעט מיואש, והסיטה את פניה הצידה. תקווה כבר מזמן לא נותרה בתוכה. היא הכירה אנשים הכירה אותם על בשר עורה, ולא יכלה עוד לצפות מהם לכלום.
ברחוב קראו להן בפשטות”החבורה של הכלבים.” אבל אדם אחד, תושב השכונה, תמיד היה מתקן: “זו לא כנופיה. אלה חמש כלבות שמשתדלות לשרוד יחד.”
המובילה שלהן הייתה רועה גרמנית מבוגרתככל הנראה הייתה פעם כלבה ביתית, עד שבעליה נטשו אותה ועברו דירה בלי להביט לאחור. היא הגנה על חברותיה, דאגה שיישארו קרובות, לא נתנה למשפחה הקטנה והמאולתרת שלה להתפרק.
הוא היה מאכיל אותן מדי יום. בבוקר, כשיצא לעבודתו באזור התעשייה של חולון, ובערב, בחזרה לביתו ברמת גן. וכשהיה מגיע, חמישה זנבותמי מסולסל כעיגול, מי שמוט כלפי מטההחלו להסתובב בפראות, כמו מדחף מתוך שמחה מתפרצת. בעיניהן נצצה שמחה שצובטת את הלב. הן קיפצו, דחפו אפים רטובים לכף ידו, ליקקו את ידיו. בכל המובטים הללו הייתה הכרת תודה, אמון, שמץ של תקווה.
על מה כבר יכולה לקוות כלבה שננטשה למות ברחוב? ובכל זאת, הן קיוו. האמינו. אהבו. לכן הוא לעולם לא הופיע בידיים ריקותהן חיכו לו. והוא תמיד היה שב אליהן.
אבל באותו בוקר ניגשו אליו רק ארבע מהן. הן יללו חרישית, הביטו בדאגה לקצה השני של הרחוב. הגבר מיד הבין שקרה משהו רע.
באנחה כבדה, התקשר למשרד ואמר שיאחר.
בקצה הרחוב הארוך, בשכונת מגורים שקטה של רמת גן, תחת שיח, שכבה הרועה הגרמנית הישנה. רכב שלא האט בזמן הפנייה פגע בה. זה היה מקום מסוכן לנהגים לא זהירים, והפעם חוסר המזל היה שלה.
ארבע כלבות חברותיה ייללו חרישית, הביטו אל האיש, היחיד בו נתנו אמון.
הוא התכופף לעברה. דמעות זלגו מבעד לפרווה שמתחת לעיניה. היא הביטה בו בעצב, והפנתה מבט. לא נשארה בה תקווה. היא הכירה בני אדם יותר מדי טוב. אבל מה שהטריד אותה באמת היה מה יקרה לארבע האחרות, עליהן שמרה.
נו כואב לך? לחש האיש, שלף שוב את הנייד והתקשר.
הוא סיכם על חופש מהעבודה, גרר את רכבו, והרימה בעדינות אל המושב האחורי. ארבע הכלבות קפצו סביבו, התחככו בו, כאילו אמרו תודה.
במרפאת חיות בבורסה בן יהודה בתל אביב, הביט הווטרינר בכלבה ונאנח:
הכי טוב להרדים. הרבה שברים, מעט סיכויים, הטיפול יקר, מעל עשרת אלפים שקלים…
אבל יש סיכוי? קטע אותו האיש.
תמיד יש סיכוי, הודה הווטרינר. רק שהסבל רב. שווה להמשיך?
בשבילי, כן ענה האדם בביטחון. זה מספיק. ולכן גם בשבילה. וחוץ מזה, יש לה ארבע בנות שמחכות לה. איך אסתכל להן בעיניים אחר כך?
הווטרינר הסתכל עליו ארוכות, ואז הנהן:
נתחיל מיד.
שבוע לאחר מכן, האיש לקח את הרועה הגרמנית הביתה. כל הזמן הזה, ארבע הכלבות לא זזו מדלתו. הצווחות של השמחה כשנפגשו שוב היו רמות כל כך, שגם הרועה הגרמנית, עייפה וחבולה, ניסתה ללקק את חברותיה בנחישות מחודשת.
הוא הכניס אותה הביתה, ואז פנה ליתר הכלבות ודיבר אליהן ארוכות. סיפר על המשמעות של בית, על האחריות, על השינוי והדברים שיצטרכו ללמוד מחדש, אחרי שחיו ברחוב.
הן ישבו, הביטו בו בעיניים קשובות. לפתע עצר, חייך אליהן ושאל:
אז? מה אנחנו מחכות? בואו פנימה.
ופתח בפניהן את שער החצר.
ההחלמה של הרועה הייתה מהירה, בניגוד לכל הציפיות. גם כשהייתה חייבת לנוח, ניסתה מדי פעם לקום ולפגוש את חברותיה בחוץ, והוא הקפיד שתנוח מספיק. כשכל השברים התאחו והיא הצליחה לדרוך בביטחון, הוא קנה לה קולר מיוחדמוזהב, עם פעמון קטן.
כיום, הוא יוצא מוקדם בבוקר לעבודה ברמת גן, צועד ברחוב הארוך, מחזיק ברצועה חמש כלבות: ארבע קטנות וקומיות בזנבות מגולגלים, ואת הרועה הגרמנית, גאה מאוד, עם הקולר המוזהב והפעמון.
לו ראיתם איך הן מביטות סביב: עכשיו יש להן בית, ולה קולר מיוחד. והיא פוסעת לצידו, גאה, ראש זקוף.
לא תוכלו להביןאין לכם אף פעם היה קולר עם פעמון. אבל כל כלב יודע: כך הולכת מי שמכבדים אותה.
וככה הם הולכיםהאיש שלא עבר ליד בשתיקה, וחמישיית הכלבות שלא איבדו תקווה ואהבה, גם אחרי בגידת בני אדם.
הם הולכים יחד ושמחים. למה? לא בטוח. אולי בגלל החברות. אולי בגלל השמש החמימה. ואולי פשוט כי עוד נשאר קצת אהבה בעולם.
ומביט בעיניהן, אתה מבין: כל עוד מבטים כאלה קיימיםיש תקווה.
