היום שוב התכופפתי אל עבר רותם, כלבת הרועים הזקנה שלנו. היא הביטה בי בעיניים כבויות, מלאה בהשלמה כואבת, והפנתה את הראש הצידה. את התקווה עזבה מזמן; היא הרי מכירה אנשים כבר יותר מדי טוב.
השכנים ברחוב נתנו לה ולחברותיה שם: להקת הכלבות. אבל אני, מאז שעברתי לדירה הקטנה שלי בפאתי תל אביב, התעקשתי זו לא כנופיה. אלו חמש כלבות שאוחזות זו בזו כדי לשרוד.
רותם, המנהיגה, נראתה פעם כמו כלבת בית. בטח מישהו עזב אותה מאחור, נסע בלי להביט אחורה. היא תמיד שמרה על החבורה, הגנה והובילה, טרחה שהמשפחה הקטנה לא תתפורר ברחוב.
הרגשתי אחריות אליהן. כל בוקר, לפני שעזבתי לעבודה, וכל ערב כששבתי, הבאתי להן שאריות מהלחם, קצת פסטרמה, לפעמים חטיף מכלביית השכונה. בכל פעם שהגעתי, חמש הזנבות היו מסתובבות בטירוף, כאילו פרופלורים קטנים, והשמחה בעיניים שלהן הייתה כל כך טהורה עד שליבי התכווץ לשנייה. הן היו קופצות, דוחפות את האף הרטוב אל כפות הידיים שלי, מלקקות אותן, מביטות בתקווה, אמון, תודה.
על מה כבר יכולה לקוות כלבה שהושארה למות ברחוב בישראל? ובכל זאת הן קיוו, האמינו, אהבו. ולכן אף פעם לא הייתי בא בידיים ריקות. הן תמיד המתינו לי. ותמיד זכיתי לראותן.
אבל בבוקר ההוא, ארבע בלבד חיכו לי ליד הכניסה. הן יבבו, הביטו בדאגה לכיוון סוף הרחוב. הלב שלי נפל. כבר הבנתי שמשהו לא בסדר.
נאנחתי, התקשרתי למשרד והודעתי שאאחר. יצאתי במהירות לאורך רחוב בן-יהודה, עד שהגעתי לקצה שבו שכונת המגורים מתרחקת מהמרכז. מתחת לעץ שיטה, בין שיחי הכלניות, שכבה רותם. רכב פגע בה. כאן יש סיבוב צר, והנהגים נוהגים להשתולל.
ארבע הכלבות הקטנות יבבו חרישית, מביטות בי בתחינה אני האדם היחיד שהן עוד מאמינות בו.
התכופפתי אל רותם. דמעות זלגו מעיניה. היא לא קיוותה עוד. היא ידעה, כמו שרק כלבים מבינים, שלפעמים בני אדם לא חוזרים. דאגה אחת נותרה לה מה יעלה בגורל הארבע הנותרות, האחריות שלהן.
כואב לך? לחשתי. הוצאתי שוב את הטלפון.
הסברתי לבוס שחייב לקחת יום חופש, ואז הבאתי את הרכב, הרמתי אותה בזהירות, והנחתי מאחור. ארבע חברותיה רדפו אחרי, נצמדו לידיי, כאילו אמרו תודה.
במרפאת הווטרינר בהרצליה הרופא בדק אותה. “כדאי להרדים אותה,” אמר לי, “יותר מדי שברים. קשה שתשרוד, הטיפול יקר, אולי יותר מעשרת אלפים שקלים.”
יש סיכוי? קטעתי אותו.
תמיד יש, השיב. אבל היא תסבול מאוד. יש טעם?
עבורי יש, אמרתי. אז גם בשבילה יש. וחוץ מזה יש לה ארבע כלבות שמחכות לה. איך אוכל להסתכל להן בעיניים אחר כך?
הווטרינר נעץ בי מבט, הנהן, ואמר: בוא נתחיל.
שבוע שלם היא הייתה באשפוז. כל אותו הזמן, ארבע הכלבות לא עזבו את דלת הבניין שלי. כשהבאתי אותה סוף סוף ממעונם של הווטרינרים, אפשר היה לשמוע את קריאות השמחה שלהן מהמרפסת של השכן. אפילו רותם הפצועה ניסתה לקום וללקק אותן.
הכנסתי אותה פנימה ויצאתי אל הארבע. סיפרתי להן שהבית זה אחריות; שכאן אי אפשר כבר להילחם על כל פיסת מזון, ושצריך ללמוד להתחשב. הן ישבו מולי, הקשיבו כמו ילדים טובים. חייכתי אליהן, ושאלתי: נו, למה אתן מחכות? תיכנסו.
ופתחתי את השער.
רותם התאוששה במהירות מפתיעה. כל הזמן ניסתה ללכת אל חברותיה, ואני הקפדתי שתקבל מנוחה. כשהעצמות התאחו, קניתי לה קולר יוקרתי מוזהב, עם פעמון קטן שהבאתי מיריד דיזנגוף.
כעת אני יוצא לעבודה מוקדם יותר. כל בוקר אני מטייל על המדרכה, חוצה את הרחוב עם חמש כלבות ארבע קטנות עם זנבות מסולסלים, ואחת רועים זקנה עם קולר זהב ופעמון.
אתם פשוט לא תבינו. אם לא היה לכם מעולם קולר עם פעמון קטן, לא תדעו מה זה ערך עצמי אצל כלבים. אצל כלבה זו הגאווה.
וכך אנו הולכים, אני, האיש שלא עבר הלאה, וחמש כלבות שמעולם לא הפסיקו להאמין, לאהוב, לא משנה מה עבר עליהן מבני אדם.
אנחנו צועדים, שמחים. למה? אולי בזכות השמש. אולי האחת לשנייה. ואולי פשוט כי עדיין קיימת כאן אהבה.
ואני מביט להן בעיניים ומבין: כל עוד יש זוגות עיניים כאלו בעולם שום דבר לא באמת אבוד.
היום למדתי, שאדם לא נמדד במה שהוא נותן למי שיכול להשיב לו, אלא במסירות שלו לחלשים. אני בר מזל. הן לימדו אותי לא להפסיק לקוות.
