הוא התכופף אל הכלבה. היא הביטה בו בעיניים כבויות והסיטה את ראשה הצידה. לקוות היא הפסיקה מזמן. היא הכירה בני אדם יותר מדי טוב…
ברחוב כולם קראו להם בפשטות להקת הכלבים. אבל שחר לוי, שגר באחד הבניינים בשכונה, תמיד היה מתקן: “זו לא חבורה. אלה חמש כלבות שמחזיקות יחד כדי לשרוד”.
המנהיגה הייתה כלבת רועים זקנה, כנראה הייתה פעם ביתית. בוודאי עזבו אותה כשהמשפחה עברה דירה, והשאירו אותה מאחור בלי להסתכל לאחור. היא הייתה זו ששמרה על האחרות, דאגה, והחזיקה את הלהקה הקטנה והמשפחתית הזו יחד ברחוב.
שחר האכיל אותן מדי יום. בבוקר, בדרך לעבודה, ובערב כשחזר הביתה. כל פעם שהיה מופיע, חמש זנבות חלקם עגלגלים וחלק נפולים התחילו לנוע במהירות, כאילו הם מדחפים של מטוס. לראות את השמחה בעיניהן כאב ללב. הן קפצו, דחפו את אפיהן הרטובות אל כפות ידיו, ליקקו את אצבעותיו. במבטיהן היה הכל תודה, אמון, תקווה.
על מה יכולה לקוות כלבה שנזרקה פעם למות ברחוב? ובכל זאת הן קיוו. האמינו. אהבו. לכן שחר אף פעם לא הגיע אליהן בידיים ריקות הן חיכו. ותמיד חיכו לו בסבלנות.
אבל באותו בוקר הגיעו אליו רק ארבע. הן יללו, הסתכלו בדאגה לכיוון סוף הרחוב. שחר הבין מיד קרה משהו רע.
הוא נשם עמוק והתקשר לעבודה להודיע שיתעכב.
בקצה של רחוב ארוך, בשכונת מגורים שקטה בפאתי תל אביב, שכבה כלבת הרועים הזקנה מתחת לשיחים. פגעה בה מכונית. דווקא בפנייה הזו, שרבים טסים בה מבלי להאט, הפעם לא היה לה מזל.
ארבע חברותיה יללו אל שחר, היו מבוהלות הוא היה האדם היחיד שהאמינו בו.
הוא התכופף שוב אל הכלבה. היא בכתה בשקט. הסתכלה עליו במבט כבוי והסתובבה. תקווה זה לא משהו שהיא מכירה כבר. את האנשים היא הכירה עד כאב. רק דבר אחד הטריד אותה מה יהיה עם הארבע הנוספות, שראתה בהן אחריות.
“כן… כואב לך?” שאל שחר בשקט ושלף שוב את הטלפון.
סגר עם העבודה על יום חופש, הביא את האוטו, והרימה בזהירות אל המושב האחורי. ארבע החברות קפצו סביבו, מתחככות בו ומנסות, בדרכן, להודות לו.
במרפאת וטרינר בדק הרופא את הכלבה ונאנח:
“עדיף להרדים. יש המון שברים. הסיכוי להחלים קלוש, והטיפול יקר מאוד…”
“אבל יש סיכוי?” קטע אותו שחר.
“יש תמיד סיכוי”, הודה הווטרינר, “אבל היא תסבול המון. יש טעם?”
“יש”, ענה שחר בהחלטיות. “עבורי יש. וגם בשבילה. וחוץ מזה יש כאן ארבע כלבות שמחכות לה. איך אחר כך אסתכל להן בעיניים?”
הרופא הביט בו ארוכות ולבסוף הנהן:
“אם כך נתחיל.”
שבוע לאחר מכן שחר בא לקחת את הכלבה מהמרפאה. כל אותה תקופה ארבע הכלבות לא התרחקו מדלת הבית שלו. כשפגשו אותה, ההתרגשות והשמחה שלהן היו כל כך גדולות, עד שגם הכלבה הפצועה ניסתה ללקק אותן ולשמח אותן.
הוא הכניס אותה הביתה, ואז יצא החוצה אל השאר ונתן נאום שלם. הוא דיבר על משמעות המילה ‘בית’ על אחריות, על כך שמעכשיו יש כללים חדשים, ודברים שאסור, שאולי ברחוב עוד היו מותרים.
הכלבות ישבו מולו, הקשיבו למילים כאילו הן מבינות כל מילה. ואז הוא חייך לפתע ושאל:
“נו, למה אתן מחכות? הכנסו!”
ופתח את השער לרווחה.
ההחלמה של כלבת הרועים הייתה מהירה ומפתיעה. היא שוב ושוב ניסתה לקום וללכת אל חברותיה, אך שחר שמר עליה בקפדנות. כשלבסוף התאחו השברים והיא הצליחה לעמוד וללכת, הוא חגר לה קולר מפואר זהוב, עם פעמון קטן שנצנץ.
עכשיו שחר יוצא כל בוקר מוקדם מהבית, הולך ברחוב הארוך והריק, עם חמש הרצועות ביד: ארבע כלבות קטנות, משעשעות, עם זנבות של עיגולים ואיתה, כלבת הרועים הגדולה, עם הקולר הזהוב והפעמון.
ואם הייתם רואים איך הן מביטות סביבה תבינו: עכשיו יש להן בית. ולה קולר. היא הולכת בראש מורם וגאה.
אתם לא תבינו, כי מעולם לא הייתה לכם שרשרת עם פעמון כזה. אבל כל כלב יודע: כך הולכת אחת שמכבדים אותה.
כך הם פוסעים האיש שלא עבר על פניהם מבלי לראות, וחמש הכלבות שלא הפסיקו להאמין, לאהוב, גם לאחר שידעו בגידה אנושית.
הם הולכים, מלאי שמחה. למה דווקא איני יודע. אולי זו השמש, אולי זו החברות, ואולי זה פשוט אהבה.
כשמביטים אל תוך העיניים האלה, מבינים: כל עוד נשקף בהן ניצוץ כזה עוד לא הכל אבוד.
