תארזי, פגשתי את האהבה הראשונה שלי הודיע לי יניב. אבל כעבור שעה בדיוק הוא זה שעמד עם תיק בידיים.
יניב חזר ממפגש מחזור במוצאי שבת. אני בדיוק סיימתי לשטוף כלים במטבח.
הוא חזר נלהב כזה, עם עיניים בורקות. כמו מי שסיפרו לו שהוא קיבל קידום בעבודה או שזכה בלוטו. הסתכלתי עליו מתוך המטבח, ניגבתי ידיים במגבת, וחשבתי לעצמי: יאללה, היה לו ערב טוב.
יניב לא אמר כלום. הוריד נעליים, הלך לישון.
בבוקר הוא ישב בפינת האוכל עם פנים של מישהו שהחליט החלטה ששינתה לו את החיים. כפות ידיים מונחות זו על זו, מבט רציני. הכנתי לו קפה, פתחתי את המקרר לראות מה נשאר מקציצות של שבת. ואז הוא פתאום פתח את הפה.
עדי, אנחנו צריכים לדבר.
פניית פתיחה שכל ישראלי שמע לפחות פעם אחת, והלב מיד מתכווץ.
פגשתי את נטע אתמול. זוכרת שסיפרתי לך על האהבה הראשונה שלי?
אני זכרתי. נטע צצה בשיחות אולי פעם בחמש שנים, בדרך כלל כשיניב השתכר או התרגש מסיפורים של פעם. היינו צעירים, היינו חכמים… סיפורים מוכרים.
דיברנו הרבה. ובקיצור, עדי, תתחילי לארוז.
הסתובבתי אליו. קציצות נשארו ככה על המדף.
סליחה?
החלטנו להיות ביחד. אני ונטע. את מבינה?
בהיתי בו רגע.
הדירה ממילא שלי, הוסיף יניב, ככה, ליתר ביטחון. בטון של ככה זה. כדאי שתמצאי לך משהו אחר.
החזרתי את הקציצות למקרר, בזהירות שלא ייפול המגנט של אילת מהדלת.
אתה כבר החלטת הכל? שאלתי רגוע.
כן.
הנהנתי והלכתי לחדר השינה.
התיישבתי על קצה המיטה ובהיתי בקיר. על הקיר תלוי לוח שנה עם חתולים, שקנינו בינואר בשוק הסיטונאי כי היה צריך משהו וזה עלה רק ארבעים שקל. חודש ינואר עבר מזמן, פברואר גם, אבל החתלתולים נשארו. חתול ג’ינג’י עם פפיון מביט בי בחמלה פילוסופית כזאת.
ככה זה, חשבתי.
עשרים שנה חייתי עם מישהו, שעכשיו יושב ומחכה שאתחיל לארוז מזוודה. עשרים שנה. זה המון.
זאת הדירה הראשונה שלנו בבת ים, עם הברז שדלף והשכן שהיה צורח בלילות.
והפשטידות של ימי שישי כשהוא פוטר, ואני עשיתי את עצמי שלא שמה לב שהוא בוהה בלילה בטלוויזיה עם בקבוק קטן.
וזה הביקור בבית החולים בגשמים, כשהסעתי אותו עם דלקת בתוספתן, והרופא אמר: עוד שעה והיה מאוחר. זאת מסיבת הסיום של התיכון שלי, כשהיה מורה לספרות ויניב הופיע עם פרחים וביישנות קלה בעיניים.
כל זה היה. זה באמת היה. ובסוף, כאילו כלום מזה לא נספר.
קמתי, הלכתי לצדו של הארון.
על המדף העליון, ממש מאחור, שמרתי מסמכים.
יניב עוד יושב בפינת האוכל, מדפדף בסלולרי ומתכתב בוודאי עם נטע, כי הוא מחייך מדי פעם. חיוך נבוך, אבל גם כזה של מישהו שמצפה למחיאות כפיים.
התיישבתי. הנחתי תיקיית מסמכים על השולחן.
מה, את כבר אורזת? הוא שאל, מרים גבה.
לא, פשוט רוצה להראות לך משהו.
פתחתי את התיקייה.
עדי, אולי תעשי את זה אחר כך?
פשוט תהייה רגע בשקט.
חיפשתי את המסמך, שלפתי אותו והנחתי מולו.
זו הייתה הסכם ממון. לפני חמש עשרה שנה, כשיניב פתח את העסק הראשון מחסן לחומרי בניין עו”ד המליץ שנחתום. יניב לא התלהב: עדי, זה בשביל העקרון, אנחנו משפחה. הלכתי בעצמי לנוטריון, חתמתי והבאתי העתק הביתה.
יניב אמר טוב ודחף את זה לארון. אחר כך העברתי את זה לארון שלי. לא כי אני אסטרטגית, פשוט כי אני מסודרת.
אה, אגב, העסק חומרי בניין, כל הסיפורים והחזון החזיק בדיוק ארבעה עשר חודשים ונפל כמו מגדל קלפים.
נשארנו עם חובות רציניים. בפעם הראשונה והאחרונה, הצעתי למכור את הדירה ולסגור חובות. יניב אמר: לא, אני אטפל בזה. ובאמת, הוא טפל לא בשלושה חודשים כמו שהבטיח, אלא לאורך שש שנים. אני עבדתי בשתי משרות, לא התלוננתי.
יניב קרא. אני מזגתי לעצמי קפה שהתקרר ושתיתי בלגימה.
חכי רגע הוא פתאום התחיל למלמל, בקול שכבר נשמע חלש וזהיר. פה כתוב
נכון, עניתי.
שהדירה שלך, אם נפרדים.
נכון.
אבל איך זה
הוא קרא שוב, אחר כך הניח את הדף.
לא מיהרתי אותו. שילמד. שיקרא. לפני חמש עשרה שנה היה לו זמן להבין, לא עשה את זה. עכשיו שילמד.
והחובות? שאל.
אלה החובות שלך, מהעסק. סעיף רביעי.
הוא שתק. במסך ראיתי הודעה מהבהבת כנראה נטע שואלת אם הכל בסדר. הוא לא ענה.
עדי, הוא התחיל.
מה?
עשית את זה בכוונה? שמרת הכל?
לא,” אמרתי בכנות. “אני פשוט לא זורקת מסמכים.”
וזה נכון. אני לא זורקת כלום חשבוניות, אחריות למוצרי חשמל שהתקלקלו מזמן, מסמכי קופ”ח מהשנה שהייתי חולה סתם מסודרת, זה הכל.
הוא הביט שוב בנייר. אחר כך בחוץ, דרך החלון.
הרמתי את התיקייה, החזרתי למקום. הנחתי את הכוס בכיור, הסתובבתי.
יניב, אחד מאיתנו באמת צריך למצוא מקום אחר,” אמרתי. “צודק.”
הלכתי לחדר.
יניב ישב עוד עשרים דקות, אולי חצי שעה. אני לא ספרתי. הייתי בחדר, עשיתי מה שכל בן אדם עושה כשהחיים משתגעים לא עשיתי כמעט כלום. סידרתי ערימת ספרים מהשידה שליד המיטה, הזזתי עציץ מהחלון למדף וניקיתי אבק מהארון. שמתעסקים בידיים, הראש פחות מפריע.
הוא הופיע בדלת.
עדי.
הסתובבתי. הוא עמד עם הדף ביד החוזה שלנו. מחזיק אותו כאילו זה מסמך שיציל אותו, או לא.
עדי, בואי נדבר רגע בשקט.
בכיף, אמרתי, בלי שום רגש, פשוט בכיף.
ההסכם ההוא זה היה מזמן. לא חשבנו
לא חשבנו מה?
שוב נתקע לו המשפט. מה, לא חישבנו שניפרד? שלא חשבנו שהחוזה חשוב? לא חשבנו, בכלל?
“נוטריון אישר הכל, בדקתי.
מתי בדקת?
לפני חמש שנים בערך. ליתר ביטחון.
הוא מסתכל עליי בעיניים של אחד שהבין שלא הבין כלום.
תיכננת את זה?!
“לא,” אמרתי שוב. “אני רק מסודרת.” זה הכול.
פשוט, לפני חמש שנים פניתי לעו”ד בשביל משהו שקשור לירושה של אימא. על הדרך בדקתי גם את החוזה. אמר: בתוקף, אל תדאגי. וזהו, שכחתי מזה עד הבוקר.
יניב חזר למטבח. שמעתי אותו הולך, אחר כך שקט, ואז עוד פעם פתחת ארונות.
הצצתי.
הוא עומד במטבח ומסתכל בפינה.
מה אתה עושה?
חושב.
על מה?
לא ענה.
נכנסתי, הדלקתי קומקום.
יניב, שאלתי אותך משהו. חשבת איפה תלך?
הוא הסתכל. שתיקה.
הבנתי, עניתי לו.
הוא בטח דמיין את זה אחר לגמרי הוא מאיים, אני נשברת, אורזת, בורחת לחברה. הדירה ריקה. נטע נכנסת. הכל מסתדר.
שיהיה מסמך אחד ששכח ממנו? לזה לא הכין את עצמו.
המים רתחו, הכנתי תה.
אני לא הולכת לשום מקום, אמרתי. הדירה שלי, ואמשיך לחיות בה.”
הוא שתק.
ואני?
לנטע, הזכרתי. הרי החלטתם להיות יחד.
על נטע חשבתי ממש בטון ניטרלי. בלי כעס, אפילו בלי עניין. היא מישהי מסיפור אחר. יניב החליט שהיא אהבת הנעורים הנצחית שלו. אני סתם מפריעה.
נו, שיהיה.
היא, אה התחיל, שתק. היא לא ממש יודעת לא דיברנו על כל הפרטים. היא לא בדיוק מוכנה.
הנחתי את הכוס.
יניב,
מה?
אתה באמת אמרת לי תארזי, כשאפילו לא סגרת עם נטע שיש לך לאן ללכת?
הוא שתק. מעולם לא ראיתי אותו נראה כל כך חסר אונים.
יש גברים שמתים על החלטות דרמטיות. בפרטים הם נתקעים.
קמתי, הוצאתי מהארון תיק מסע חום שהסבתא שלי נתנה לי, הנחתי על השולחן.
הנה, קח מה שאתה צריך.
עדי
יניב, זו ההחלטה שלך. קיבלתי. יאללה, תיישם
בהה בתיק. משהו בו פתאום נשבר שם.
הלך לארוז.
אני נשארתי במטבח, שומעת דלתות של ארון נפתחות ונסגרות, מגירה חורקת, רשרוש כלי גילוח ישן.
עשרים שנה. כל מה שנשאר לו תיק מסע קטן.
כעבור שעה יצא החוצה עם התיק. בעיניים היה מבט של מישהו שלא בדיוק התחרט, אבל הבין שהכל נראה אחרת מקרוב.
עדי, אני אתקשר
בסדר, עניתי.
נצטרך לסדר את הניירת של הגירושין
תתקשר, תתאם.
עמד רגע בדלת, חיכה, אולי לסצנת בכי, ריבים, משהו דרמטי. לא הגיע כלום.
פתח את הדלת ויצא.
שלושה שבועות אחרי זה, שמעתי מטובה, שכנה לשעבר שהיא יודעת הכל על כולם, שבין יניב לנטע לא בדיוק הסתדר.
נטע, כך הסתבר, גרה אצל אחותה. דירת שני חדרים, אחות, בעלה, שני ילדים. רחוק מלהיות רומנטי. יניב לא הלך לשם. שכר חדר ברמת גן אצל בעלת הבית שאסור לעשן אצלה וחייב לעדכן מראש אם באים אורחים.
נטע, כששמעה שאין לו דירה ושלא תהיה, התקררה תוך שבועיים. כנראה הפנטזיה של הגבר שמוותר על הכל בשביל אהבה נראית טוב רק בסרטים. מהמציאות קצת אחרת.
הקשבתי, מזגתי תה לטובה.
ואיך את? שאלה אותי, עם הפרצוף המיועד לנחמה.
בסדר, עניתי.
וזו האמת. בשלושת השבועות האלה נרשמתי סוף סוף לקורס עיסוי שתמיד רציתי, סימסתי לחברה גלי, לא דיברנו שלוש שנים יצאנו לשתות, דיברנו ארבע שעות. קניתי כרטיסיית בריכה. שטויות קטנות, אבל מזה החיים בנויים.
בלילות השקטים, כשכל הבית דומם, חשבתי עליו מידי פעם. בלי כעס. פתאום חשבתי טוב שהוא פתח בעצמו את הדלת. אני עוד הייתי מסוגלת להמשיך שנים באותה שגרה ולא ללכת אף פעם.
הלוז עם החתולים עוד על הקיר. ינואר, פברואר, אותו חתול ג׳ינג׳י עם הפפיון. חשבתי להפוך סוף סוף לחודש הנוכחי.
ואז אמרתי לעצמי, יש זמן, מה בוער.
