תארזי מזוודה, פגשתי את האהבה הראשונה שלי, הכריז רועי. שעה אחר כך הוא בעצמו עמד עם תיק.
רועי חזר הביתה במוצאי שבת אחרי פגישת מחזור. יעל בדיוק שטפה את הצלחת האחרונה מהשבת.
הוא חזר כזה… משונה. מלא אנרגיה. אדום בלחיים. כאילו הודיעו לו עכשיו שהעלו אותו בדרגה, או שאולי זכה בפיס ושכחו לספר לה. יעל הסתכלה עליו, מנגבת ידיים במגבת, ומחשבת: “יפה להם הפגישה, כנראה הייתה פיצה”.
רועי לא פצה פה. הוריד נעליים, נכנס למיטה.
בבוקר, ישב במטבח עם פרצוף של מי שהגיע להחלטה החשובה בחייו. כמו בדרמה בטלוויזיה ידיים משולבות, מבט דרמטי. יעל מזגה לו קפה, פתחה את המקרר. היה צריך לבדוק מה נשאר מהשניצלים של שבת. ודווקא אז הוא פתח את הפה.
יעל. אנחנו צריכים לדבר.
“נו באמת”, חשבה יעל. זה שמור רק לחדשות רעות.
אתמול פגשתי את גלי. זוכרת? סיפרתי לך עליה פעם. אהבה ראשונה.
כן, יעל זכרה. גלי הייתה עולה בשיחות פעם בחמש שנים, בד”כ כשרועי שתה טיפה יותר מדי והלך למקום הנוסטלגי של “היינו כאלה צעירים”. קלאסי.
דיברנו. הרבה. ולאור זאת, תתחילי לארוז.
יעל נעצה בו מבט. השניצלים נשארו במדף.
סליחה?
החלטנו להיות ביחד. אני וגלי. מבינה?
הם עמדו אחד מול השנייה. רועי הוסיף, ליתר ביטחון:
הדירה ממילא שלי, עדיף שתחפשי מקום אחר.
יעל הניחה את השניצלים חזרה. סגרה את הדלת, בזהירות, שהמגנט של אילת לא יפול.
כבר החלטת הכול? שאלה.
כן.
הנהנה. הלכה לחדר.
ישבה על קצה המיטה ובהתה בקיר. לוח שנה עם חתלתולים עוד היה תלוי שם, קנו אותו wholesale בינואר פשוט כי היה במבצע, 10 שקל. ינואר עבר, פברואר גם, והחתלתול שם, מסתכל עליה כאילו אומר: “וואלה, לא פשוט העסק”.
אז ככה, עשרים שנה עם אדם, עכשיו מחכה לה שתתחיל לארוז, כאילו כלום.
הדירה הראשונה שלהם ברמלה שהיו מטפטפים בה מים, ברקע הצעקות של איתן השכן. הפשיטת רגל שהסתובב מדוכדך חודשים ויעל העמידה פני שלא רואה אותו שותה ארק במרפסת. בית החולים ההוא לפנות בוקר, ניתוח דחוף “עוד שעה והיית גומר”, רופא אמר. מסיבת סיום של התלמידים שלה, כשהייתה מלמדת עברית, ורועי הופיע עם זר. כל זה עכשיו לא נחשב פתאום?
יעל קמה, הסתובבה, נעמדה מול הארון.
על המדף העליון, בצד מסמכים.
רועי עוד ישב במטבח. גלש בנייד, כנראה שלח לבבות לגלי. לפעמים חייך במבוכה אפשר לחשוב שמגיע לו פרס נובל.
יעל התיישבה, הניחה את המסמכים.
מה, את כבר אורזת מסמכים? שאל רועי.
לא. אני רוצה להראות לך משהו.
פתחה קלסר.
יעל, אולי לא עכשיו…
שקט רגע.
הניחה את הדף מולו.
חוזה ממון. חמש עשרה שנה אחורה, כשפתח את העסק הראשון. עו”ד המליץ לסדר הייתה פורמליות. רועי אמר ש”שטויות, אנחנו משפחה”. יעל הלכה לבד, חתמה אצל נוטריון.
רועי אמר “סבבה”, זרק למגירה. יעל, כמובן, שמה אותו בארון.
היא לא אסטרטגית, היא סתם מסודרת.
והעסק? חומרי בניין, תכניות ענק החזיק שנה וקצת, התרסק כמו מפעל ל סנדוויצ’ים בחוף הים.
חובות? קלאסי. יעל בפעם ההיא הציעה למכור את הדירה. רועי אמר: “אני מסדר”. באמת סידר תוך שש שנים, בתשלומים קטנים. יעל עבדה משרה וחצי.
רועי קרא ומצחו קימט.
יעל מזגה לעצמה קפה פושר, שתתה.
רגע, אמר רועי, בקול שקט. כתוב פה…
נכון ענתה יעל.
שהדירה שלך בגירושין.
נכון.
אבל…
הביט שוב, הוריד את הדף.
יעל לא מיהרה. שיקרא. היה לו זמן להבין, לפני חמש עשרה שנה. עכשיו, שיבין באמת.
ומה עם החובות?
שלך, טיפלתי בסעיף רביעי.
שקט. על המסך אפשר לראות גלי רוצה לדעת מה קורה. הוא לא ענה.
יעל…
מה?
את קלטת כל זה? בכוונה שמרת?
יעל חשבה רגע.
לא. אני לא זורקת מסמכים.
אמת. יעל שומרת הכול קבלות, הוראות של מכונת כביסה שכבר מזמן אינה, מרשמים ששייכים לתשס”ז. יש מה לעשות.
רועי מדפדף שוב. מביט החוצה.
יעל לוקחת הקלסר, מניחה כוס בכיור. עוצרת.
רועי. אחד מאיתנו באמת צריך למצוא מקום אחר אמרה יעל. אתה צודק.
הלכה לחדר.
רועי ישב עוד עשרים דקות. אולי שלושים, יעל לא ספרה. היא סידרה ספרים ליד המיטה, הורידה עציץ גרניום מהחלון למדף, ניגבה ארון. כשמעסיקים את הידיים הראש פחות בלופ.
רועי הופיע.
יעל.
פנתה אליו. הוא החזיק את המסמך כאילו זה צו חנינה.
יעל, חכי. נדבר ברצינות.
בוא נדבר קצר ולעניין.
זה נוסח ישן. לא חשבנו אז ש
שלא מה?
השתתק. לא מצא איך לסיים. שלא חשבנו להיפרד? שלא חשבנו שזה ישנה משהו? שלא חשבנו בכלל?
הנוטריון אישר, אמרה יעל. הכל בסדר. בדקתי.
מתי בדקת?
חמש שנים אחורה בערך. ככה. ליתר ביטחון.
רועי מביט בה כאילו ברגע זה הבין שממש לא הבין מה קורה.
את תכננת את כל זה?
יעל חושבת.
לא. אני פשוט מסודרת.
עוד אמת. חמש שנים אחורה, התקשרה בכלל על ירושת אמא, בדרך שאלה על ההסכם. הנוטריון אמר: “הכול בתוקף”. נדנד בראש, שכחה. עד הבוקר.
רועי חזר למטבח. שמעה אותו משמיע רעשים בארונות.
יעל הציצה.
מה אתה עושה?
חושב.
על מה?
לא ענה.
יעל הרתיחה מים.
רועי, שאלה קטנה. יש לך לאן ללכת?
הביט בה.
דממה.
ברור אמרה יעל.
הוא כנראה דמיין סצנה אחרת: מכריז החלטה, יעל מתייפחת, הולכת אל חברה. רועי נשאר בדירה. גלי באה. הכול חלק.
מי חשב שאיזה דף שמזמן שכח יקפוץ פתאום.
המים רתחו. יעל עשתה תה.
אני לא הולכת לשום מקום אמרה. הדירה שלי, אני נשארת.
שתק.
אז איפה אני…
אצל גלי, הזכירה. כבר החלטתם, לא?
על גלי לא כעסה. אפילו לא התרשמה. גלי דמות מסיפור אחר, מהפנטזיה של רועי מהפגישה הרבה קצפת ומעט שכבות עוגה. היא? רק תקלה.
טוב, קורה.
היא, התחיל, שוב שתק.
מה?
עוד לא יודעת ספציפית. לא דיברנו בפרטים. היא עוד לא ממש מוכנה.
יעל הניחה כוס.
רועי.
מה?
אתה באמת זורק אותי לפני שיש לך איפה לישון עם גלי?
שקט. לא הכחיש.
יש גברים טובים בדיבורים. פרטים פחות.
יעל קמה, שלפה מזוודת נסיעות חומה, הניחה על שולחן.
הנה, אמרה קח מה שצריך.
יעל…
רועי, קיבלת החלטה. קיבלתי תודה, עכשיו תיישם.
הסתכל על מזוודה. שם, משהו בו התפוצץ.
הלך לארוז.
יעל נשארה במטבח. שמעה ארון נפתח, מגירה חורקת, משהו מתכת כנראה סכין גילוח.
עשרים שנה, וכל מה שיש נסגר במזוודה אחת.
כעבור שעה הופיע רועי עם מזוודה. פרצוף אומלל של מי שבטעות הסתבך.
יעל, אמר. אני אתקשר.
סבבה.
צריך לסדר ת’עניינים, גירושין, ניירת.
תתקשר, נטפל.
עמד עוד רגע. כאילו ציפה לבכי, לצרחות, למשהו. לא קרה.
רועי יצא.
שלושה שבועות אחרי זה יעל שמעה משרה’לה מהעבודה לשעבר שהיא יודעת על כולם בעיר שלא הלך לרועי עם גלי.
גלי גרה אצל אחותה. דירת שני חדרים ברמת גן, אחות, בעלה, ושני קטנים. רועי לא הלך לשם. שכר חדר אצל בעלת בית זקנה בפתח תקווה, שאסרה עישון ודאגה שלכל אורח יקדימו הודעה.
גלי, שביררה על החדר ועל החובות התקררה. מהר. כנראה גבר שמוכן לעזוב הכול בשביל אהבה זה מרגש מרחוק, פחות משכנע כשתכלס מדובר במזוודה חומה ויתרת מינוס. פעם ראשונה נראית מהממת בזום. בפרונט? פחות.
יעל שמעה, הנהנה, מזגה עוד תה לשרה’לה.
ומה איתך? שאלה, בפנים של “אני מוכנה לנחם בלי הגבלה”.
בסדר גמור, אמרה יעל.
וזה היה נכון. בשלושת השבועות האלה נרשמה לקורס עיסוי שתמיד רצתה, פגשה את דליה מהצבא אחרי שלוש שנים דיברו ארבע שעות בקפה, קנתה מנוי לבריכה. שטויות. אבל בעצם זה החיים.
לפעמים בערב, בדירה השקטה, יעל חשבה על רועי. בלי כעס. סתם. פתאום עלה: טוב שדווקא הוא פתח את הדלת ההיא. אחרת עוד עשרים שנה הייתה מחכה.
החתלתול בלוח השנה נשאר – ינואר, פברואר, הקטנצ’יק הג’ינג’י – תלויים. יעל חשבה, אולי הגיע הזמן להחליף חודש.
החליטה: נשאר לחודש הבא.
