נעה נכנסה לראיון עבודה ועמדה קפואה, כשראתה מי יושב בלשכת המנכ”ל.
עשרים שנה נעה סיון טיפלה בתעודות ובמסמכים, ענתה לטלפונים, חייכה לאורחים שלא הגיע להם חיוך, והכינה קפה למנהלים בהרבה יותר אהבה משדרשה המציאות אפילו כמעט קיבלה קידום לאחראית מטבח בזכות הקפה שלה. ובכל זאת, קיצוצים. החיים, מה לעשות.
ועכשיו ראיון עבודה. בפעם הראשונה בעשרים שנה.
נעה עמדה מול הראי במסדרון הקטן בביתה. דיברה אל עצמה ברצינות: חליפה בסדר; שיער, טוב; פנים עם הגיל אי אפשר להתווכח, אבל נושאת בגאון את הארבעים ושש. רק לא להילחץ. זו רק עבודה. רק משרד חדש, שולחן חדש, טלפונים אחרים.
חברתה מיכל התעקשה ללוות אותה, והשאירה לה חיזוק במעלית:
תראי ביטחון. את מקצוענית. עשרים שנה לא דבר קטן.
עשרים שנה, חזרה נעה. ובכל זאת, פיטרו אותי.
אבל יש לך ניסיון. זה שווה הכול.
מיכל, נעה חייכה. לכי כבר לעבודה.
המשרד שכן בסימטה שקטה בדרום תל אביב, בניין ארבע קומות בנטייה להדר: עמודים, דלתות זכוכית, שומר עם עניבה. נעה מתיישרת, בולעת אוויר, מצטרפת אל תוך הבניין.
המזכירה בקבלה מסמנת לעבר הקומה השלישית:
המנכ”ל מחכה, החדר שלוש מאות ושתיים.
קומה שלישית. מסדרון. שלט על הדלת.
נעה מקישה. נכנסת.
וקופאת מאחורי השולחן יושב תומר.
הגרוש שלה. זה שאי פעם שלפה לו קוץ מהאצבע, שהאכילה בבורקסים בתקופת הלימודים, שסלחה לו על משהו שאסור היה לסלוח. זה שאחריו לא יכלה לישון שלוש שנים.
הוא מביט בה. היא בו.
ההפסקה משונה, ארוכה, כזו שאחריה יש שתי אפשרויות: ללכת או להישאר. אין שלישית.
“זו, כנראה,” חושבת נעה בתחושת פליאה שלווה, “הומור של הגורל.”
תומר נראה מצוין. זה מעליב.
באמת. נעה דמיינה את הפגישה הזאת בראש אלפי פעמים בשמונה השנים האחרונות תמיד ראתה אותו מדולדל, עייף, אולי קצת עם כרס. הרי משהו, משהו חייב היה לקרות לתומר מאז ששפך לה את הלב ונטש לאורלי מהנהלת חשבונות.
אבל לא.
יושב לו תומר, במעייל יפה, תספורת מוקפדת, מבט של מי ששלם עם עצמו. שערות השיבה ברקות. מחשב נייד, פנקס, קקטוס קטן. דווקא קקטוס. כמו סמל.
נעה, הוא אומר. לא “גברת סיון”, לא “שלום”, פשוט “נעה”. כאילו נפרדו אתמול בערב לאחר פיצה משותפת.
שלום, תומר, היא עונה.
תומר מסמן לה לשבת. נעה מתיישבת, שמה את התיק על הברכיים, כאילו מוכנה להיאחז במשהו. אפילו תיק יספיק.
יש לי את הקורות חיים שלך הוא מצביע על הדף. קראתי.
טוב.
עשרים שנה מזכירות. ניסיון מרשים.
כן.
הוא מדבר בקור. מהוקצע. מביט טיפה הצידה, לא לעיניים, אל כיוון תנוך האוזן שלה. מבטים של מי שמבין הכול, ומעמיד פנים אחרת.
“משחקים במקצוענות,” קולטת נעה. “טוב, אשחק גם.”
ספרי לי על המשרה הקודמת, אומר תומר.
וזה מתחיל.
נעה מדברת בקול יציב, מסודר, מתארת: אחריות, משימות, היקף, תוכנות, צוות. הראש משדר שיחה אחרת לגמרי.
זה האיש שאמר “את לא מבינה אותי” ועבר לאורלי.
באילו תוכנות השתמשת?
היא נוקבת בשמות. בראש מתנגן: בגללך לא יכולתי לאכול שלושה חודשים, ולא לישון חצי שנה.
ניהלת פגישות עם גורמים בחירים?
כן. תיאום מסמכים, ישיבות הנהלה, הכול.
הנה הוא. האדם שבגללו בכית לילות.
תומר מהנהן, רושם משהו ביומן או עושה כאילו. נעה עוקבת אחרי התנועה שלו, מרגישה את הסרקזם של החיים. מתוחכם עד כאב.
בחוץ הסימטה עלים פרוסים, סתיו תל אביבי. בפנים שמונה שנות פרידה, דיונים ברבנות, עוד דיונים על הידרה, לילות של שקט לא טבעי, שיחות אילמות עם מיכל.
והוא? יושב פה. עם קקטוס.
למה עזבת את התפקיד הקודם? שואל תומר, קולו יבש, כחולזלי.
קיצוצים. כל המחלקה נסגרה.
מובן. רגע. עבדת ישירות מול הנהלה?
כן. היה לי קשר שוטף עם המנכ”ל ובעלי המניות.
שומרת על דיסקרטיות?
שומרת.
תומר מביט בה כמה שניות. נעה מחזירה מבט, שקטה, בלי חיוך, בלי איבה.
טוב, הוא אומר ומניח את העט. אשמח להמשיך את השיחה על כוס קפה יותר בנינוחות.
כאן משהו בנעה נדרך עמוק בפנים. לא פחד. משהו כמו תקווה או אולי התראה שזו שיחה מסוג אחר. כזו שצריך להתכונן.
אין בעיה, היא אומרת.
תומר קם, ניגש למכונת קפה קטנה ליד החלון. עם הגב אליה. נעה מסתכלת על עורפו, בטוחה שיגיד משהו חשוב או לא נעים. בשביל זה קפה.
המכונה חורקת, הבל קיטור.
את נראית מצוין, אומר תומר, מפתיע בלשון “את”.
נעה שותקת.
הוא מניח לה ספל, מתיישב מול.
באמת.
היא מביטה בקפה. ואז בו.
תודה, משיבה.
הוא שותק דקה.
נעה, אני רוצה להגיד לך משהו. לא כמנכ”ל, כ… אדם שמכיר אותך.
“זה כבר מסקרן,” מהרהרת נעה. תמרור אזהרה וניצוץ יחד. כמו לגלות שטייס מיילל אליך מהקבינה רגע לפני נחיתה.
משמח אותי שהגעת דווקא לכאן, הוא אומר.
זה צירוף מקרים, עונה נעה.
אולי, הוא מחייך קצת. עדיין טוב לי איתך. את מקצוענית, זה ברור. ואני צריך מישהי כמוך.
תודה.
אבל ארצה ש… הוא מחפש מילים בזהירות, כמו הולך על קרח דק. שנבין אחד את השנייה נכון. בלי משקעים ישנים. דף חלק, כמו שאומרים.
הנה זה.
נעה מניחה ספל. “דף חלק”. כך קוראים לזה עכשיו. שמונה שנים ודף חלק. ויכוחים על דירות, לילות בלי מנוחה כנראה גם דף חלק.
היא שותקת רגע, מתבוננת בו כמו מישהי שבוחנת משהו היטב לפני החלטה.
תומר, היא אומרת. אז בעצם, העבודה מותנית בשכחה מוחלטת של העבר?
גבה שלו קופצת.
אני מציע להתחיל מחדש. זה לא אותו דבר.
זה בדיוק אותו דבר.
שקט. הקקטוס עומד זקוף ורגוע.
תראה, ממשיכה נעה, אין לי רצון לערבב ישן בחדש. לא מחפשת דרמות. אבל אני גם לא אעמיד פנים שלא היה כלום. זה קרה, זה החיים שלי. לא דף, לא נמחק.
תומר שותק. נעה מסתכלת ישר.
באתי לראיון עבודה, היא אומרת. לא לערב זיכרונות. אם אתה רוצה מנהלת אדמיניסטרטיבית עם עשרים שנות ניסיון, בוא נדבר על זה. אם צריך מישהי שתעמיד פני שכחה לא אני.
היא מרימה ספל. לוגמת. קפה משובח. היא מסמנת לעצמה פרט קטן, פרטי לגמרי.
תומר נועץ בה מבט, משהו בלתי מוכר בתחילה הערכה.
השתנית, הוא אומר.
נכון, היא עונה. שמונה שנים עברו.
תומר קם, ניגש לחלון, מביט החוצה ואז חוזר.
נעה, קולו חלש ורך. אני יודע שטעיתי. אז. את צודקת, זה לא דף חדש. עשיתי טעות.
נעה מסתכלת עליו. את זה לא תיארה.
אלפי תסריטים על הפגישה הזו אף אחד בהם תומר לא מודה באשמה בפשטות.
טוב לשמוע, היא אומרת לבסוף. גם אם מאוחר.
נכון, הוא מהנהן. מאוחר.
השקט נהיה נעים, כמו אחרי שיחה ארוכה, כשאפשר פשוט לשתוק.
לגבי התפקיד, תומר אומר. רוצה להציע לך לנהל את המחלקה האדמיניסטרטיבית. זה יותר בכיר מהמזכירות. תנאים טובים. את מחליטה.
נעה שוקלת.
אחשוב על זה, היא עונה.
בסדר.
היא קמה. לוקחת את התיק. תומר קם גם, בלי גינונים.
נעה, קורא אחרי כשכבר יוצאת.
היא מפנה מבט.
תודה שלא הלכת כשראית אותי.
נעה חושבת רגע.
גם אני לא תיארתי לעצמי שאשאר, מודה.
במסדרון עוצרת רגע מול הדלת הסגורה עם השלט. פשוט עומדת.
בחוץ, מחכה לה מיכל עם כוס קפה מהמכונה, מזהה הכל במבט אחד ושואלת:
נו?
הציעו לי לנהל מחלקה אדמיניסטרטיבית, עונה נעה.
שמחתי. ומי המנכ”ל?
תומר.
מיכל בוהה בה.
תומר?! שלך?!
לשעבר. מתקנת נעה.
ומה עכשיו?
אמרתי שאחשוב.
נעה לוקחת מהכוס, לוגמת. קפה מהמכונה פחות טוב מזה שלמעלה. אבל יותר מוכר. יותר ביתי.
הן הולכות בסימטה. העלים מתפצחים, הסתיו התל-אביבי צפוי ונעים. השמש מאירה קלה, לא מחממת אלא נוכחת.
אבל זו כבר הבחירה שלי, נעה מחייכת מעט, רק שלי. סוף סוף.
