את כבר חמישים, למי את בכלל מעניינת היה מפטיר בעלה של שירה. אבל שירה החליטה לבדוק.
בעלה של שירה, ניר צבי הלוי, היה אדם עם תאוריה. לא סתם תאוריה, עשרים לפחות, וכולן יציבות כסלע. על כך ששקשוקה אמיתית עושים רק עם עגבניות מלאות, על כך שלחתולים יש שכל טוב יותר מכלבים, ועל כך שאת החדשות חייבים לראות רק בווליום עשרים ושתיים לא פחות ולא יותר. אבל התאוריה החשובה ביותר שלו נאמרה כך: אישה מעל גיל חמישים כבר לא מעניינת גבר.
לפעמים הוא היה מציג אותה באקדמיות: “כך זה בטבע, שירה, אין פה שום דבר אישי.”
לפעמים בטון פילוסופי: “אלה החיים, אי אפשר להתווכח איתם.”
ולפעמים, ובעיקר כשהיא לבשה שמלה חדשה או מרחה שפתון, פשוט, בביתיות: “את כבר חמישים, למי את בכלל מעניינת.”
בלי סימן שאלה. כעובדה.
שירה הייתה בת חמישים ושתיים. רואת חשבון בחברת בנייה, עושה יוגה בבקרים, קוראת ספרים בערבים, ובסופי שבוע אופה חלות וקוגל שניר טורף להנאתו, בלי לחשוב אפילו לרגע על השאלה למי נחוצה זו שאפתה את זה.
במשך עשרים ושש שנה חיו יחד. בזמן הזה ניר השמין, קרח, גיבש תיאוריות. שירה לא. כלומר, גם לה היו מחשבות, אבל באופן אחר. זה החברתה תמר שמה לב ראשונה.
“שירה,” אמרה לה תמר פעם מעל הספל קפה, עיניה מצטמצמות כמו של מישהי שרוצה לשתף גילוי חשוב ובלתי צפוי, “את יודעת שאת יפה?”
“אויש, עזבי,” ענתה שירה כדרך קבע.
“באמת. לגמרי. וחוץ מזה תשמעי, אולי נרשם לאיזה אתר היכרויות, סתם, בשביל הניסוי?”
שירה הניחה את הספל על השולחן.
“את לא רצינית.”
“פשוט נמלא פרופיל, נמצא תמונה מהממת. תראי מה יקרה.”
“כלום לא יקרה,” שירה גיחכה. “אני כבר חמישים. למי אני מעניינת.”
המילים והצליל שלהן הפילו אותה. כי היא שמעה בהן את ההד של ניר צבי הלוי.
תמר הייתה אישה של עשייה. היא לא ידעה לשכנע באלף דיבורים. במקום להתווכח, היא פשוט סידרה שלשירה לא יהיה איך לסרב. לא באמת. באותו ערב היא הגיעה עם לפטופ מתחת לבית השחי, בקבוק יין ביד ופנים של מי שכבר קבעה עובדות בשטח.
“טוב, ככה עכשיו אנחנו פותחות לך פרופיל. מהר, יפה, בלי חפירות.”
“רגע,” שירה עוד היתה במטבח עם הסינר. “איזה פרופיל?”
“אתר היכרויות. דיברתי איתך.”
“דיברת. אמרתי לא.”
“לא. אמרת ‘למי אני מעניינת’. זה לא אותו דבר.”
שירה התבוננה בה. תמר החזירה מבט של ביטחון שקט, כאילו וידעה שמשהו עומד להתגלות.
“תמר, אני בת חמישים ושתיים.”
“אני יודעת. אנחנו מכירות שלושים שנה.”
“נו, אז?”
“נו, אז כלום. תשבי.”
שירה התיישבה, לא כי נכנעה, אלא כי הרגליים עייפו. היה יום קשה, עם דו”ח מתסכל בעבודה, ומכוניות שעמדו בפקק. אז היא ישבה לנוח רגע.
“תמונה תביאי,” ביקשה תמר, פותחת את הלפטופ.
“אין לי תמונות יפות.”
הגיבה שירה. תמונות אחרונות שלה היו מאיזו הרמת כוסית בעבודה. שם ישבה בפינה, עם כוסית יין, לא מביטה למצלמה כי ניר התקשר שלש פעמים באותו ערב לשאול מתי תחזור.
“יש אחת בראש השנה,” נזכרה בגמגום.
“תראי.”
שירה הציגה. תמר הסתכלה ארוכות.
“יפה, את רואה? פה ממש יפה. למה תמיד את מתכופפת וישרה רק בתמונות?”
“בתמונות אף אחד לא רואה אותי,” ענתה שירה, ולא הבינה מה פירוש.
תמר הביטה בה, שתקה לרגע, ואז פתחה את הבקבוק.
היו ויכוחים על כל שורה בפרופיל.
“מטרה? שירה, תרשמי ‘שיחות עומק’.”
“אני לא רוצה לדבר עם אף אחד.”
“לא משנה, תרשמי.”
“על עצמי? מה, ‘רואת חשבון, יודעת להכין חלה, גרה עם אדם שיש לו תיאוריה על נשים אחרי גיל חמישים?'”
“נרשום: ‘פעילה, אוהבת לקרוא ולנסוע’.”
“אני לא נוסעת.”
“את רוצה לנסוע?”
שירה חשבה.
“כן.”
“אז לא שקרנו.”
בחרו אותה תמונת ראש השנה: שמלה בורדו, שיער אסוף, ותוך העיניים יש משהו חי. ניר לא הכיר את השמלה הזו, היה כבר ישן כשחזרה באותו ערב.
“זהו,” תמר סגרה לפטופ. “מוכן.”
“ומה עכשיו?”
“ממתינות.”
“למה?”
“עוד תביני.”
שירה מזגה לעצמה יין, הביטה בחלון. עבד כלום, רק עמוד חשמל, ענף קלוש של דקל ושום דבר מיוחד ערב רגיל. ניר בחדר סמוך צופה בחדשות, הווליום מדויק על עשרים ושתיים. המסך רועם ברקע. כרגיל.
“לא נורא,” חשבה שירה. “פתחתי פרופיל. לא יקרה כלום.”
שתתה את היין, הלכה לשטוף כלים.
למחרת בבוקר שירה לא חשבה על הפרופיל. בכלל.
נסעה לעבודה, שקעה שעות בדו”ח הרבעוני, אכלה מרק תפוחי אדמה לא טעים בחדר אוכל של הקומה התחתונה. בשלוש אחר הצהריים (או שאולי היה חלום?) הבינה שהיא יושבת ובוהה ביונים על מעקה החלון.
הטלפון היה בתיק.
בחמש שלפה אותו, רק לבדוק אם ניר שלח משהו. כלום מניר. לעומת זאת, נראָה עיגול קטן אדום מהאתר. מספר.
המספר היה 11.
אחת עשרה הודעות.
שירה הביטה בטלפון. הטלפון הביט בה בחזרה. היא הכניסה אותו לתיק, ישבה דקה או שתיים. הוציאה שוב.
אחת עשרה.
“בטח זה ספאם,” הרגיעה את עצמה.
פתחה. אין ספאם. יש אחד עשרה גברים, עם תמונה ושמות והודעות אמיתיות. חלקם קצרות, “שלום, פרופיל מסקרן.” אחרים ארוכות, עמוקות. אחד, גיא, בן חמישים וארבע, כתב לה שלושה פסקאות על ספרים, על זה שמעולם לא ראה אישה עם מבט כזה בתמונה, ועל אהבתו לטיולים.
שירה קראה פעמיים.
“גם אני סימנתי אוהבת לטייל,” נזכרה, ונעשית נבוכה בקושי.
בערב התקשרה לתמר.
“אחת עשרה. כבר,” עדכנה, בלי שלום.
“ווואו כבר?! אמרתי לך!”
“אחד מהם כתב לי על ספרים.”
“תעני לו.”
“אני לא עונה לו.”
“שירה.”
“מה שירה? אני בת חמישים ושתיים, נשואה.”
“תעני.”
שירה לא ענתה. באותו ערב היא שטפה כלים וחושבת על גיא ושלושת הפסקאות.
“אני משוגעת,” אמרה לעצמה.
אבל בבוקר פתחה שוב את האפליקציה. המספר בעיגול כבר לא היה 11.
עשרים ושמונה.
שירה ישבה על קצה המיטה. ניר ישן.
עשרים ושמונה אנשים פנו אליה בלילה.
דפדפה בזהירות. יש את אורי, בן ארבעים ושמונה, מהנדס, מצחיק, תמונה עם חתול. את מיכאל, חמישים ושש, עניבה, כתב: “את אישה יפה מאוד.” דני פה עצרה ארבעים ואחת, פסגת הרים מאחור, כתב “שלום, ספרי לי על עצמך.”
בן ארבעים ואחת. צעיר ממנה בעשר שנים.
שירה סגרה את הטלפון. פתחה שוב.
בסוף יום שני המספר כבר עלה על חמישים.
חמישים ושלוש. חמישים וארבע תוך כדי הספירה.
ישבה במטבח, בוהה במסך, שותה תה, מדפדפת בין הודעות כאילו הלכה לקנות חלה וגילתה מתחת לאדמה שקל זהב ישן. יעקב בן חמישים, איש עסקים, שלח לה שיר, לא שלו, מתוק בכל זאת. יוסי כתב: “מצאת חן בעיניי, אשמח להכיר.” דני מההרים כתב שוב, כי לא ענתה, בלשון עדינה: “אולי את עסוקה? לא נורא.”
שירה בהתה בטקסט.
ניר דיבר לטלוויזיה, והטלוויזיה ענתה הם הסתדרו טוב יחד.
“למי את מעניינת,” נזכרה בהדים.
חמישים וארבעה גברים ביומיים. חלק בגילה, חלק צעירים. אחד כתב לה שירים. אחר המתין והגיב שוב, בנימוס, בלי עלבון.
התאוריה של ניר התחילה להיסדק. כמו פרקט ישן, לאט, חרישית.
שירה שתתה את התה, הניחה את הספל בכיור, ולראשונה מזה זמן הביטה ממש בהשתקפות שלה בחלון המטבח באמת, לא במקרה.
שם, בזכוכית, עמדה אישה בת חמישים ושתיים, זקופה, עיניה יפות. שלה, שביומיים כתבו לה חמישים וארבעה גברים זרים.
“וואו,” לחשה לשיקוף שלה.
השיקוף הסכים.
הטלפון נח על השידה ליד המיטה.
ניר שלח יד למשקפיים, ופתאום המסך הבהב: הגיעה התראה. ניר הרים את הטלפון כמו אחד שלא מצפה לכלום, מביט מרים גבה.
מביט שוב.
על המסך נכתב: “דני: בוקר טוב! חשבתי עלייך…”
ניר צבי התיישב ברעד קל, כמו מי ששמע עכשיו משהו חשוב, לא ברור אם טוב או רע.
“שירה,” קרא.
היא הייתה במטבח, מבשלת קפה. שמעה, לא מיהרה.
“שירה!”
“באה.”
נכנסה לחדר, ספל קפה בידה, בשלווה. ניר החזיק את הטלפון כאילו תפס חיה ולא בטוח אם לשחרר.
“מה זה?” שאל.
שירה הציצה על המסך, עליו, שתתה.
“התראה,” אמרה.
“ברור. ממי דני הזה?”
“מאתר היכרויות.”
השהות ארכה זמן מהמוכר.
“מאיזה אתר היכרויות?! את נרשמת שם?”
“כן.”
“למה?!”
שירה הניחה את הספל על השידה. הביטה בו טוב, בלי כעס, יותר בסקרנות. כמו על תשבץ שכבר פתרה.
“בדקתי את התאוריה שלך,” אמרה.
“איזו תאוריה?”
“על נשים אחרי גיל חמישים. זוכר? ‘למי את מעניינת.'”
ניר פער פה. סגר אותו. הביט שוב בטלפון עוד שלוש התראות, בזו אחר זו.
“כמה… כאלה?”
“חמישים וארבע,” עדכנה. “ביומיים.”
“חמישים וארבע,” חזר ניר, כאילו מנסה למדוד את המספר, וזה לא יושב עליו.
“חלק אפילו צעירים ממני,” הוסיפה שירה, הרימה את הקפה, והלכה למטבח.
ניר צבי הלוי עמד באמצע החדר, הטלפון בידו. בחוץ בוקר רגיל הפנס כבה, הדקל עומד חשוף, דרורים מקפצים על המעקה. הכול כהרגלו. רק התאוריה התאוריה לא עבדה.
בכלל.
