בת חמישים, למי את כבר חשובה היה צוחק יהודה. אבל נעמי החליטה לבדוק בעצמה.
בעלה של נעמי, יהודה פישר, הוא טיפוס של תאוריות. לא אחת, ברור שלא. בערך עשרים, וכולן “ברזל”. על כך ששקשוקה טובה רק עם עגבניות טריות. על כך שחתולים חכמים יותר מכלבים. על כך שאת הטלוויזיה חובה לראות בעוצמת קול של עשרים ושתיים לא יותר, לא פחות. אבל התאוריה האהובה עליו: אישה אחרי גיל חמישים כבר לא מעניינת גברים.
הוא מנוסח אותה באופן שונה בכל פעם, תלוי במצב רוח.
לפעמים באקדמיות: ככה הטבע עובד, נעמי, זה לא עניין אישי.
לפעמים בפילוסופיה: זאת המציאות, אי אפשר להתווכח איתה.
ולפעמים, וזה לרוב קורה כשנעמי לובשת שמלה חדשה או מתאפרת, הוא אומר בביתיות: בת חמישים, למי את כבר מעניינת.
בלי סימן שאלה. כמו עובדה.
נעמי בת חמישים ושתיים. עובדת רואת חשבון במשרד בניה, בבקרים עושה קצת מתיחות, בערבים קוראת ספרים ובשבתות אופה עוגות, שיהודה אוכל בהנאה, מבלי לשאול ברצינות למי עוד חשובות הידיים שאפו אותן.
עשרים ושש שנים הם יחד. בתקופה הזו יהודה העלה במשקל, איבד את רוב השיער ובנה את אוסף התאוריות שלו. אצל נעמי זה הלך קצת אחרת. או פשוט הלכה בדרך אחרת.
החברה הטובה שרית קלטה את זה ראשונה.
נאומי, אמרה יום אחד כששתו קפה ביחד, מסתכלת עליה עם המבט המיוחד שלה, זה שנותן הרגשה שהיא עומדת להגיד משהו מטורף אבל ממש נכון. את יודעת בכלל שאת יפה?
יאללה, תפסיקי ענתה נעמי כמו שהיא רגילה.
ברצינות, את פשוט מהממת. תגידי, בואי נרשם יחד לאתר הכרויות? בשביל הניסוי.
נעמי הניחה את הכוס.
את השתגעת?
סתם נרשם. נמלא טופס. ונבחר לך תמונה מהממת. נראה מה יהיה.
לא יהיה כלום אמרה נעמי אני בת חמישים. מי בכלל רוצה אותי.
היא שמעה את עצמה ההטעמה, המילים של יהודה שלה.
שרית טיפוס של עשייה. היא לא יודעת לשכנע ארוכות, זה לא האופי שלה. במקום ויכוחים היא פשוט עושה וזה נהיה ממש לא נעים לסרב לה. באותו ערב הגיעה אל נעמי עם לפטופ מתחת ליד, בקבוק יין ביד ואווירה של מי שכבר החליטה בשביל שתיהן.
תקשיבי אמרה מיד בכניסה, הניחה את היין על השולחן אנחנו עושות עכשיו פרופיל, קצר, יפה, ותו לא.
מה פרופיל? שואלת נעמי, לא מספיקה אפילו להוריד סינר.
באתר הכרויות, דיברתי איתך על זה.
דיברת, ואני אמרתי לא.
לא אמרת לא. אמרת מי צריך אותי. זה שונה.
נעמי הסתכלה עליה. שרית החזירה מבט. היו לה עיניים של מי שיודעת בדיוק שהיא צודקת ותחכה עד שכולם יבינו.
שרית, אני בת חמישים ושתיים.
אני יודעת. שלושים שנה אנחנו חברות.
אז?
אז כלום. שבו.
נעמי התיישבה. לא בגלל שנכנעה, סתם כי הרגלים כאבו אחרי יום ארוך. עוד דוח בעבודה, פקקים. אז היא רק התיישבה. לנוח.
יאללה תמונה, אמרה שרית, פותחת את הלפטופ.
איזו תמונה?
טובה. יש לך משהו טוב?
נעמי חשבה. התמונות האחרונות היו מאירוע בעבודה. היא עומדת בפינה, עם כוס, קצת מהצד, ולא מסתכלת למצלמה כי באותו ערב יהודה התקשר שלוש פעמים לשאול מתי היא חוזרת.
יש משהו מהסילבסטר, מלמלה.
תראי.
הראתה. שרית בחנה אותה ארוכות.
מהממת אמרה, פה את, לא סתם. ולמה את לא עומדת זקוף בחיים, אבל פה כן?
בתמונה אף אחד לא רואה אותי ענתה נעמי, ולרגע לא הבינה למה אמרה את זה.
שרית הסתכלה עוד רגע, פתחה בקבוק יין.
לקח זמן עם הפרופיל. בעצם שרית מילאה, נעמי התווכחה. על הכל.
‘מטרה’ כותבים “שיחה”.
לא רוצה לדבר עם אף אחד.
לא משנה. תכתבי.
‘ספרי על עצמך’. מה אכתוב? ‘רו”ח, יודעת להכין מרק עוף, חיה עם גבר שתאוריה אחת שלו היא על נשים אחרי חמישים’?
‘דינמית, מעניינת, אוהבת לקרוא ולטייל’.
אני לא מטיילת.
את רוצה לטייל?
נעמי חשבה רגע.
רוצה.
אז לא שיקרנו.
בחרו תמונה מהסילבסטר שמלה אדומה, שיער אסוף, עיניים מלאות חיים. יהודה לא ראה את השמלה. באותו ערב כבר ישן.
זהו שרית סגרה את הלפטופ הפרופיל מוכן.
ומה עכשיו?
עכשיו מחכות.
למה בעצם?
תראי.
נעמי מזגה לעצמה יין, הביטה החוצה. ערב רגיל לחלוטין פנס, ענף חשוף של פיקוס, כלום מיוחד. יהודה בסלון עם הטלוויזיה עוצמת קול מדויקת: עשרים ושתיים. קול דיבור מהמסך, קבוע.
“יאללה, פרופיל אז פרופיל. כלום לא יקרה” חשבה ושתתה את היין, ניגשת לשטוף כלים.
למחרת בבוקר לא חשבה אפילו על הפרופיל.
הלכה לעבודה, שקעה בדוח הרבעוני, בצהריים אכלה מרק גרוע בקפטריה למטה, ובשלוש פתאום קלטה שהיא בוהה מהחלון וסופרת יונים על אדן החלון.
הטלפון היה בתיק.
חמש אחר הצהריים בכל זאת הציצה רק לוודא שאין משהו מיהודה. מיהודה לא היה.
אבל מהאתר התראה. עיגול אדום קטן, עם מספר.
11.
אחת-עשרה הודעות. ביום אחד.
נעמי הסתכלה בטלפון כאילו הוא חייזר. החזירה אותו לתיק, חיכתה שלוש דקות, פתחה שוב.
אחת-עשרה.
“הרוב בטח ספאם”, חשבה.
פתחה. לא ספאם. אחת-עשרה גברים עם תמונות, שמות, והודעות לגמרי רציניות. אחדים כתבו קצר: “שלום, פרופיל מסקרן”. אחרים בפירוט. אחד, דני, בן חמישים וארבע, שלושה פסקאות על ספרים, על כך שלא ראה מזמן אישה עם מבט כזה בתמונה, ושמאד אוהב לטייל.
נעמי קראה פעמיים.
“גם אני כתבתי טיולים,” נזכרה. קצת התביישה. אבל רק קצת.
בערב התקשרה לשרית.
אחת-עשרה אמרה ישר.
כבר?! שרית התלהבה. אמרתי לך!
אחד אפילו כותב על ספרים.
תעני לו.
לא עונה.
נעמי.
מה נעמי? בת חמישים ושתיים, נשואה.
תעני.
נעמי לא ענתה. שטפה כלים וחשבה על דני והפסקאות שלו.
“איבדת את זה”, חשבה לעצמה.
אבל בבוקר פתחה שוב. המספר כבר לא היה אחת-עשרה.
עשרים ושמונה.
נעמי התיישבה על קצה המיטה. יהודה עוד ישן.
עשרים ושמונה אנשים כתבו לה בלילה.
דפדפה בזהירות, כאילו עלולה להרוס משהו. הנה רועי, בן ארבעים ושמונה, מהנדס, צילום מצחיק עם חתול. הנה מיכאל, חמישים ושש, עניבה, רציני “את אישה יפה מאוד”. הנה יואב ופה נעצרה בן ארבעים ואחת, תמונה ברקע של הרים, כתב פשוט: “שלום. אשמח לשמוע עליך”.
ארבעים ואחת. צעיר ממנה באחת-עשרה שנים.
נעמי סגרה את הטלפון. פתחה שוב.
בערב, סוף היום השני, המספר כבר חצה את החמישים.
חמישים ושלוש הודעות. בעצם חמישים וארבע תוך כדי הספירה.
יושבת במטבח, עם תה, מדפדפת כמו מי שמצאה אוצר במקום בו חשבה שיש חבילת פיתות. הנה אבישי, בן חמישים, איש עסקים, שלח שיר (לא שלו, אבל עדיין מרגש). הנה אלעד, “תפסתי ממך, הייתי רוצה להכיר מקרוב”. ויואב עם ההרים כותב שוב, כי לא ענתה, אבל הוא חיכה וכתב שוב. בעדינות: “אם את עסוקה, הכל טוב”.
נעמי הביטה בהודעה.
יהודה והטלוויזיה המשיכו בשלהם, מסתדרים לא רע.
“למי את כבר חשובה” נזכרה במשפט.
חמישים וארבעה גברים ביומיים. חלק בגילה, חלק צעירים. אחד שלח שיר, השני כותב במהירות ומחכה לתשובה בנימוס ובסבלנות.
התאוריה של יהודה לא עמדה בזה. עתיקה כמו רצפת פרקט, אך נסדקה.
נעמי שתתה את התה, הניחה כוס בכיור. ואז, לראשונה מזה שנים, התבוננה באמת בבבואתה בחלון המטבח החשוך לא בזלזול, אלא בעיניים.
בזכוכית עמדה אישה בת חמישים ושתיים. זקופה, עיניים יפות. אישה שקיבלה חמישים וארבע הודעות ביומיים.
וואו, אמרה לעצמה נעמי בלחש.
נדמה, שההשתקפות הסכימה איתה.
הטלפון נח על השידה.
יהודה הושיט יד למשקפיים. על הדרך נדלק המסך התראה נוספת. הרים את הנייד כרגיל, בחוסר ציפייה. הסתכל. הזעיף מבט.
הסתכל שוב.
על המסך: “יואב: בוקר טוב! חשבתי עליך…”
יהודה פישר התיישב באטיות. כמו מישהו שקיבל חדשות גורליות, ועוד לא החליט טובות או רעות.
נעמי, קרא לה.
היא הייתה במטבח. הכינה קפה. שמעה, ולא מיהרה.
נעמי!
באה.
נכנסה לחדר עם כוס קפה ביד, שלווה. יהודה אחז בטלפון כאילו תפס חיה והוא לא בטוח אם לשחרר.
מה זה? שאל.
נעמי הביטה במסך. הביטה בו. לגמה קפה.
התראה, אמרה.
אני רואה שזה התראה. מי זה יואב?
מאתר הכרויות.
הפסקה. שקט.
איזה אתר? מה, נרשמת לשם?
כן.
למה?!
נעמי הניחה את הכוס על השידה, הביטה בו בעייתיות, אפילו לא בכעס. כמו שמסתכלים על שאלה שהתשובה לה כבר אצלך.
בדקתי את התאוריה שלך, אמרה בשלווה.
איזה תאוריה?
על נשים אחרי חמישים. זוכר? “למי את חשובה”.
יהודה פתח את הפה, סגר, אשכרה עם הפה המום, בדק שוב את המסך עוד שלוש התראות הופיעו.
וכמה כאלה יש שם… לא סיים.
חמישים וארבע ענתה נעמי ביומיים.
חמישים וארבע חזר בשקט, כמו מנסה את המספר.
יש גם צעירים ממני הוסיפה, לקחה את הכוס וחזרה למטבח.
יהודה פישר נשאר לעמוד בחדר, עם הטלפון ביד. בחוץ בוקר רגיל, פיקוס ערום, דרורים מצייצים. הכל כרגיל. רק שהתאוריה משום-מה כבר לא מתאימה.
בכלל.
