לכל גבר יש את הסודות שלו. יש שמחביאים כסף בגרב, יש שמספרים סיפורים על טיול דייג שמעולם לא קרה. אבל עידו לוין תמיד הניח את הנייד שלו עם המסך כלפי מטה.
בכל מקום על שולחן המטבח, על השידה ליד המיטה לפני השינה, בבית קפה, אצל ההורים בקיבוץ תמיד המסך כלפי מטה.
יעלה לא שמה לב לזה בהתחלה. בהתחלה רק ציינה לעצמה משהו מוזר, אז החלה לחשוב, ואז ניסתה להפסיק לחפור בזה, כי המחשבות האלו עשו לה לא טוב. זה משהו שהרבה נשים עושות דוחקות הצידה דאגה, עד שהיא חייבת לצוף ולבעוט.
הנישואים שלהם היו שגרתיים לגמרי: לא מעוררי השראה, אבל נטולי ריבים. עידו עבד, יעלה עבדה. בשבת קפצו לקניות, נהנו מסדרה, לפעמים אירחו. האורחים הנפוצים דניאל ושירה. דניאל היה חבר ילדות של עידו מהתיכון, שירה אשתו תמיד כובשת, קולנית, עם עמוד שדרה מעורר קנאה שיעלה לא הייתה מודה בזה, אבל לעיתים התישה אותה.
הכל היה כביכול רגוע אלמלא הסיפור עם הנייד של עידו.
יעלה ראתה את המכשיר ההפוך שלו שוב ושוב. תמיד הזכירה לעצמה: שיעשה מה שבא לו, איש מבוגר, אולי זאת מנהג ישן.
אבל יום אחד, כששלחה יד לשולחן לאבקת מרק (שהונחה לידו), נגעה בלי כוונה במכשיר וזה התהפך המסך כלפי מעלה.
עידו הספיק לשים עליו יד לפני שהספיקה לחטוף הצצה.
סליחה, אמרה.
הכל טוב, ענה באגביות.
שניהם שיחקו את המשחק הידוע מתעלמים, כי ככה מתמודדים כשמתרחש משהו שלא רוצים להודות בו.
יעלה הייתה אישה חכמה. ודווקא בזה הבעיה. חכמה לא עושה סצנה בגלל פלאפון. חכמה עוקבת, סופרת סימנים, מריצה בראש עמודות: עובדות, הסברים. כל עוד יש הסברים סבירים, היא שותקת.
יעלה שתקה כבר חודשים, בזמן שהעמודות במוחה התנפחו.
עובדה ראשונה: עידו התחיל להישאר מאוחר בעבודה. קודם חזר עד שמונה פתאום הגיע בתשע, תשע וחצי, פעם אחת אפילו בעשר וחצי. תירוצים עסקות, דוחות, לקוח מת”א.
עובדה שנייה: נהיה מנותק, מסתכל בטלוויזיה ולא באמת רואה, מגיב בדיליי כאילו יש לו וייפי גרוע במוח.
עובדה שלישית: שיחת טלפון מדניאל הלחיצה אותו.
וזה היה מוזר הרי דניאל החבר הכי טוב שלו עשרים שנה, תמיד ענה לו בשמחה, לפעמים יצא למרפסת לשוחח חצי שעה וחזר מבסוט. עכשיו עידו רואה את דניאל על הצג, ופניו משתנות טיפה. יעלה קלטה.
שאלה פעם:
הכל בסדר בינך לדניאל?
ברור, ולמה את שואלת?
אתה מגיב מוזר כשדניאל מתקשר.
סתם נדמה לך, ענה ושיחק בסלולרי.
שירה, אשתו של דניאל, חייגה ליעלה באחד מערבי רביעי, סתם לשיחה קלילה. היו להן מנהגים כאלה ללא סיבה, בלי הבעלים, תה, ושיחה על הכלום.
איך אצלכם? שאלה שירה.
בסדר. עידו שוב תקוע בעבודה.
נו, עבודה זו עבודה, ענתה שירה במהירות מבהילה מדי.
שבוע אחרי זה שוב התארחו כולם יחד בשישי אצל יעלה. דניאל ושירה הביאו יין ועוגה, עידו עמד במטבח ועשה כאילו הוא נהנה מהיום, יעלה ערכה את השולחן, ובוחנת כל תנועה בינה לבין עצמה.
אבל היה שם משהו מוזר בין עידו לשירה שניים שתמיד דיברו בלי סוף, הפכו להימנע אחד מהערות של השני, אפילו מתגובות קטנות.
דניאל לגם יין וסיפר על העבודה. קולו קבוע, אבל העיניים שלו עייפות. יעלה הסתכלה עליו וחשבה: אולי הוא יודע. או שלא. או שכן אבל מתעלם. ואולי הכל בראש שלה.
למה את שקטה? עידו שאל אחרי שהם הלכו.
עייפתי.
לכי לישון מוקדם הלילה.
כן, ענתה יעלה.
נרדמה באותו ערב לבהות בתקרה. מהצד השני של הקיר השמיע הטלוויזיה מלמול שקט, ועידו עוד לא נכנס למיטה. הטלפון שלו נח על השידה. המסך שוב כלפי מטה.
יעלה הסתובבה אל הקיר.
עדיין חיפשה תירוצים.
בשבת עידו הודיע שהוא נוסע לטסט אמור לקחת שלוש שעות.
יעלה שתתה קפה, קראה קצת, ואז החליטה לנקות את הבית. עברה עם הסמרטוט, ארגנה מדפים, עד שהגיעה לספה שבסלון שם ראתה את הנייד.
הוא היה מונח על כרית, עם המסך פתוח כלפי מעלה.
הוא שכח!
שלוש שנים שלא שכח את הטלפון. שכח מפתחות, ארנק, פעם אפילו חזר הביתה בנובמבר בלי מעיל אבל הטלפון אף פעם.
יעלה עמדה בסלון, סמרטוט בידה.
הנייד עוד האיר. סתם שכב והאיר.
יעלה הניחה את הסמרטוט, התקרבה.
היה התראה. רק כמה מילים. יעלה אף פעם לא קראה הודעות של בעלה. לא מתוך אמון עיוור, אלא כי האמינה שצריך לשמור על פרטיות. זה היה עיקרון בחיים עיקרון שכולם הרוויחו ממנו חוץ ממנה.
היא לא קראה את ההודעה.
אבל הייתה שם תמונת פרופיל קטנה.
עיגול קטן לצד השם באפליקציה. פנים של אישה, שיער כהה, חיוך מוכר.
יעלה הכירה את החיוך הזה. שירה.
היא עמדה, הביטה בעיגול עם פניה של שירה. שנייה, שתיים, חמש. המסך כבה. יעלה לא זזה.
ואז הלכה למטבח, מזגה לעצמה מים.
שירה. אשתו של דניאל. חברה? אולי במידות החברות שיש לנשות חבריו של הבעל. אלה ששותות יחד בתאריכים קבועים, שיודעות על האלרגיה שלה לאגוזים והיום הולדת עשרים ושבעה במרץ. יעלה זכרה. היא ועידו תמיד קנו מתנה יחד.
גם בשנה שעברה.
חזרה לסלון. שוב הבריק המסך הודעה שנייה. היא לא קראה גם את זו.
היא ידעה: אם תקרא זה יהיה בלתי הפיך. כל עוד לא קראה, תמיד יש שביב תקווה שזו שיחה תמימה. אולי מזל טוב, שאלה על בעלה. אולי שלחה בטעות אבל באפליקציה אי אפשר לטעות, יש שמות.
יעלה כבר לא האמינה.
התיישבה ליד הטלפון. המכשיר שתק. שותק כמו מי שיודע יותר מדי, ולכן שותק.
מחשבות התערבבו האיחורים, הניתוקים, המבט המוזר בשיחות של דניאל, אותה ארוחת ערב מביכה, התגובה של שירה לענייני “עבודה”. כל החלקים התחברו פתאום.
שירה ידעה כי היא הסיבה.
יעלה הרגישה שהכול זז בתוכה, מרובע לריבוע.
דניאל חבר נפש של עידו עשרים שנה.
האם הוא יודע? או לא? אולי כן, עושה את עצמו. אולי חושד ולא שואל, גם הוא חכם.
דלת הבניין נטרקה, צעדים במדרגות.
עידו חזר מוקדם. אולי הטסט נגמר מהר. אולי נזכר בטלפון ששכח.
יעלה נשארה יושבת על הספה.
עידו נכנס, קלט את יעלה, הבחין בטלפון לידה. לרגע זע, כמעט לא נראה, יעלה כבר חודשיים קראה כל הבעה שלו.
שכחתי, אמר, מצביע על הטלפון. יבש. כאילו כלום לא קרה.
כן, ענתה. רואה.
קמה, הלכה למטבח. מזגה מהכוס השנייה, שתתה.
שקט מאחור.
יעלה, אמר בעדינות.
לא עכשיו, ענתה בשלווה. עוד לא מוכנה.
והיא באמת לא הייתה מוכנה לא לשיחה, לא לבכי, לא להסברים שאין להם טעם. רק למה שכבר יודעת. וזה היה די והותר.
השיחה קרתה בערב ראשון. בלי דרמות, בלי כלים מתנפצים, בלי הסרט שחששה ממנו. סתם ישבו במטבח. עידו התחיל כנראה חיכה שתשאל, נמאס לו.
אין לי איך להסביר, אמר לבסוף.
לא צריך, ענתה יעלה. הבנתי מהתמונה.
הוא שתק. סוף סוף שאל:
ידעת?
חשדתי. נעניתי הסברים שונים.
ומה עכשיו?
מה אצלך נברר בהמשך. אני צריכה לחשוב על גירושין.
שירה שמעה באותו ערב יעלה התקשרה בעצמה. אחת השיחות הקצרות של חייה.
שירה, אני יודעת. אין מה להסביר. לדניאל תגידי מה שתרצי זה שלך. אבל אל תצרי איתי קשר.
שקט. ואז לחישה “יעלה…” יעלה ניתקה.
דניאל יודע יום אחרי. לא ידעה איך, לא רצתה לדעת. עידו חזר עצוב, התיישב בכורסה, שתק ארוכות, עד שאמר:
דניאל התקשר.
הבנתי, השיבה יעלה.
סוף. אין מה להוסיף.
שלוש שנים של נישואים. עשרים שנה של חברות. תמונת פרופיל אחת פשוטה ופתאום שני בתים התפזרו בשקט, כמעט אלגנטי, כמו חפיסת קלפים שנשפכת.
שבוע אחרי, יעלה ארזה. ספרים, בגדים, כמה כלי בית שהיו שלה עוד לפניו. עידו ישב בשקט בחדר, לפעמים היא שמעה אותו זז בכורסה.
ביציאה עצרה. הטלפון שכב על השולחן.
המסך כלפי מטה.
יעלה יצאה, סגרה את הדלת.
