נועה, היי! תתכונני את מקבלת אורחת, אמרה אחותה ודחפה עם הרגל מזוודה ישר לסלון
בשבת, בסביבות הצהריים, כשנועה לא חשבה יותר מדי, פתאום צלצול בדלת.
פעמיים, ואז עוד שלוש. ואז צלצול ארוך, כזה שלא מרפה.
רן, שבדיוק ראה חדשות, אמר בלי להוריד את העיניים מהמסך:
מישהו מאוד מתעקש להיכנס.
מחוץ לדלת עמדה שירה, האחות הצעירה. עם שתי מזוודות ענק, תיק תלוי על הכתף, ומבט של מישהי שקיבלה החלטה גורלית ורק מחכה שמישהו יגיד לה כל הכבוד.
נועה, אחלה שבת! יש לך אורחת, היא אומרת, תוך שהיא דוחפת את המזוודה פנימה בבעיטה. במיומנות של מישהי שעשתה את זה כבר כמה פעמים.
נועה זזה אוטומטית הצידה. אחרי ארבעים שנה של יחסי אחות הגוף מגיב לפניך, אין מה לעשות.
לכמה זמן? היא שאלה, ובעין ראתה את המזוודה השנייה.
שירה הורידה את המעיל, תלתה אותו בדיוק על הקולב שהיה עליו המעיל של נועה, והתחילה לסייר בבית כמו קבלנית שמקבלת דירה יד שנייה לשיפוץ.
אני פה לגמרי. עוברת. יש לכם דירה גדולה, שלושה חדרים, אתם רק שניים. יש חדר פנוי. אמרתי לעצמי למה לא?
נועה בהתה בה. היא החליטה, מה שנקרא.
רן, מהסלון, העלה טיפה את הווליום של הטלוויזיה.
שירה, שנייה. את צוחקת עליי?
ממש לא, ושירה כבר עושה סיבוב במסדרון, מביטה בכל החדרים. אה, זה מושלם. בדיוק החדר שרציתי. מלא אור, שקט לחלוטין, חצר מאחור.
זה היה חדר האורחים זה ששכן בו ספה ישנה, מכונת תפירה, ושלוש קופסאות שנועה הבטיחה לעצמה כבר שנה לסדר.
שירה, נועה נכנסה אחריה. אפילו לא דיברנו על זה.
אין מה לדבר, שירה אמרה עם גבות מורמות. אנחנו משפחה, נועה. למשפחה אין גבולות. גם אימא שלך ככה חינכה. וגם אותי.
נועה חשבה שלא כדאי להיזכר באמא ברגע זה.
ברקע הטלוויזיה קשקשה חדשות. רן, לפי הקול, החליט ללמוד הכל על התחזית לשבוע הקרוב.
והנה שירה פותחת מזוודה.
היא מתמקמת בכובד ראש. כאילו החזירה לעצמה משהו שהיה תמיד שלה.
קודם כל הזיזה את המיטה, לא אהבה שראש המיטה צמוד לחלון “לא בא בחשבון, נועה, אני לא רוצה להיתפס בצוואר”. את מכונת התפירה גלגלה לפינה. “מה זה עושה פה? את תופרת? אם לא, זה מיותר”. נועה ראתה את המכונה נטמעת בפינה ושתקה.
בערב הראשון, במסדרון נחה לה זוג כפכפים של שירה ענקיים, פרוותיים, עם פונפונים, מהסוג שקונים בדוכן בדיזינגוף. ליידם, הנעליים של נועה נראו כמו של ספרנית ליד דב קרקס.
בארוחת הערב רן קידח מבט בצלחת, כאילו בודק אם יש בתוכה מברק סודי.
המרק שלך טעים, העיר בסוף.
מרק זה מרק, שירה קבעה, והוסיפה: רן, יש לכם מאוורר? מחניק אצלי בחדר.
רן הרים עיניים לשירה, ואז לנועה, ואז אמר:
נמצא לך משהו.
נועה בלב נשפה נשיפה עמוקה כל כך, שהרגישה אותה עד העקבים.
ביום השלישי שירה לקחה פיקוד על המקרר.
ופה נהיה מעניין היא לא רק פתחה והציצה, אלא ממש ערכה מחקר.
נועה, יש כאן קוטג’ שפג התוקף שלו.
יודעת, עוד לא הספקתי לזרוק.
ולמה קנית שלוש חבילות חמאה מראש? תופסות חצי מדף.
שירה, זה מקרר שלי.
אכפת לי? אנחנו לא זרים.
זו הייתה הסיסמה האהובה עליה. המפתח לכל דלת. נועה שמעה אותה לפחות חמש פעמים ביום, וכל פעם עצרה את עצמה לא לענות: בעצם, פה את כן קצת זרה. אבל לא אמרה.
שירה כבר הרגישה בבית.
היא למדה מתי רן הולך לחוג גילוף עץ ומתי הוא חוזר. היא ידעה בדיוק מתי נועה יושבת לראות סדרה, ואז בדיוק הופיעה עם כוס תה ונושא רנדומלי על החיים, על השכנים, על הסטודנטים בקפה שלמטה, על פוליטיקה בזה שירה אף פעם לא מותשת.
נועה הנהנה, הסתכלה בזווית עין על סדרה שהדמות הראשית שלה נשברת, וחשבה שהיא עצמה לא במשבר קטן יותר.
בבקרים שירה קמה ראשונה.
נועה תמיד חשבה שהיא טיפוס של לילה. טעיתי. מסתבר שהיא קמה מוקדם, עם לוח זמנים של טיול. שש בבוקר, המטבח מלא רחשי מחבת, צלחות מתנפצות, וקולה של שירה על הבוקר:
רן, אתה רוצה חביתה? נועה, לך עם עגבנייה או בלי? מצאתי גבינה צהובה שכבר התייבשה, אז גיררתי חבל לזרוק!
רן הגיע למטבח עם פרצוף של מישהו שקולטים אותו מוקדם מדי, ולא מצליח להסביר מה הבעיה. יושב. אוכל. אומר “תודה”.
ונועה, עם החלוק, עומדת בכניסה ומביטה בתמונה: היא מאכילה את הבעל שלי. בבוקר. אצלי בבית.
ובבוקר הזה, משהו מאוד שקט נסדק אצלה בפנים.
הכינה לעצמה קפה, התיישבה ליד החלון, והרימה טלפון לבת שלה.
עדן, פנויה?
בטח, אמא, מה קורה?
תבואי. אני חייבת לדבר איתך פנים אל פנים.
עדן הגיעה בראשון בצהריים. הביאה עוגה. הניחה על השולחן, חיבקה את אמא ושאלה בלחש:
ספרי לי מה הולך.
נועה סיפרה. הכל. על המזוודות. על כפכפי הפונפון. על מכונת התפירה. על הגבינה ש”לא חבל לזרוק”. על החביתות של הבוקר.
עדן שתקה. פה ושם גבה הבעה, כמעט נגעה לה במצח.
אמא, היא לפחות משלמת על אוכל? על מים וחשמל?
היא אומרת שכן.
אומרת או נותנת?
נועה שתקה רגע.
אומרת.
עדן הסתכלה לכיוון המסדרון שבו החדר של שירה היה סגור.
בדיוק אז יצאה שירה מהחדר. ראתה את עדן, שמחה כמו שרק קרוב משפחה בלי סודות יכול לשמוח.
עדן! איזה כיף שבאת! נועה, איפה הסוכר? בקופסה נגמר.
במדף, ענתה נועה.
לקחת?
ברור.
שירה לקחה, שפכה לקפה, ערבבה, טעמה ונראתה מאוד מרוצה מעצמה.
עדן הביטה בה במין שלווה פנימית של מישהי שכבר יודעת מה תעשה.
דודה שירה, אמרה בשקט אגב, מתי מכרת את הדירה שלך?
שקט.
מאיפה את יודעת? שירה הניחה את הכוס.
דודה חגית סיפרה בטעות. התקשרה, הזכירה.
שירה הביטה בנועה. נועה הביטה החוצה.
אז מה, מה זה משנה, היד הגנה שלה הופעלה מיד. יש לי כסף. אני בודקת מה יש בשוק. כרגע לא משתלם. אני פה זמנית, חוסכת, יהיה טוב.
זמנית, כלומר כמה זמן? עדן דחקה.
שנה, אולי שנתיים… נראה.
נועה סוף סוף הביטה לעבר שירה.
שירה, היא אמרה בשקט, בקור רוח. קיבלת כסף על הדירה, ועברת אליי כדי שלא תצרכי לבזבז. תתקני אותי אם אני טועה.
נועה, מה את נכנסת בי ככה.
תתקני אותי אם אני טועה.
אנחנו משפחה, אמרה שירה. זה היה המפתח האחרון והשחוק מכל.
אבל הפעם, זה לא פתח כלום.
עדן ובעלה יעברו לפה לחדר בשבת, כבר אמרתי להם. אני רוצה שיהיה להם יותר נוח.
שירה הביטה בעדן. עדן שתתה תה, הביטה לכוס, ועשתה פרצוף של אחת שיודעת יותר ממה שאמרה.
מתי הספקת לסדר את זה, ניסתה שירה.
סידרתי, ענתה נועה. גם אם זה היה שקר. עדן בכלל לא התכוונה לעבור. אבל נועה החזיקה מבט מספיק בטוח, כדי שלשירה לא יהיה מה להגיד.
שירה שתקה. ואז קמה, סידרה לעצמה את החלוק.
קיבלתי, אמרה. קצר. ענייני.
ונכנסה לחדר.
שירה ארזה יומיים.
בלי לחץ, באותה יסודיות מהפעם שנכנסה לכאן. קודם אריזות לַחדר, אחר כך מתלים, ואז רהיטים, כנראה החזירה את המיטה למקום. נועה לא נכנסה. גם רן לא.
ברביעי בבוקר יצאה מהחדר עם שתי המזוודות. הניחה ליד הדלת.
אני נוסעת לנעמי, אמרה. כבר חודשים מזמינה אותי.
בסדר, נועה ענתה.
תתקשרי לפעמים.
אתקשר.
שירה לקחה את המזוודה.
נועה, אמרה בלי להביט. השתנית.
נועה חשבה רגע.
נכון, אמרה. כנראה שכן.
הדלת נסגרה.
נועה נשארה רגע במסדרון. הביטה בקולב, שעליו לא תלוי שום מעיל של שירה. על הרצפה כבר אין עקבות של כפכפים עם פונפונים. נהיה פתאום יותר מרווח.
היא נכנסה לחדר האורחים, פתחה את החלון.
אחר כך החזירה את מכונת התפירה למקום בדיוק איפה שתמיד עמדה.
בערב עדן התקשרה:
נו? עזבה?
כן.
ואת?
נועה חשבה שנייה.
מעולה, אמרה. ממש מעולה.
בחוץ השמש התחילה לשקוע, רן ברחשים במטבח, וזה היה הצליל הכי רגוע, הכי מוכר בעולם.
