הייתי צעירה מאוד כשהכרתי את הבחור ההוא, שבחלומי נדמה היה כאילו מתוך ערבוב משונה של מציאות ודמיון. הוא עטף אותי במחמאות מתוקות כמו טל בוקר על חלון ישן בירושלים, התנהג אליי כנסיך מתעתע מתוך אגדה, עד שיום אחד, אחרי שזכה במה שרצה, התפוגג מהעולם שלי כאילו לא היה קיים מעולם. הפרידה התערבלה בי כסערה חולפת במדבר יהודה, והרים של כאב לא הרפו ממני, אבל לא ניחשתי איזה הד יוסיף לסחרר בי.
נדמה היה שבבת אחת, קיבלתי בשורה מן האוויר: אני נושאת בתוכי חיים, ואילו רקמות החלום מתערבבות זו בזו, לא עזתי לסמוך על אימי. בסוף, כשכבר לא יכולתי להחביא את בטני, כשרחובות תל אביב נראו לי זרים מתמיד וחודש רביעי להגיון, אזרתי אומץ לחשוף הכול בפניה. היא סיפרה לאבי מיד, והשיחה נשמעה בחלום כאילו ברקע צלילים משונים רק טענות קשות ממנו ומשאלות ממנה: “הלוואי שלעולם לא היית באה לעולם”.
הבושה בפני כל ישובי הארץ דבקה בהם בחלומי, והם שכנעו אותי, בקול שחושב רק על מה יגידו השכנים ברחוב הירקון, לסיים את ההריון, אף על פי שידעו שזה עלול לסכן את גופי. הסכמתי, בלב קורע בספקות ואשמה, ואחר כך בין לילה, כשהארץ נראתה מתעוותת מסביבי ומציאות חולמת, בכיתי דמעות של מרירות וגידה. עד היום אני מחפשת מחילה מהשם, שייתן מנוחה לנשמתי הפצועה.
החיים כאילו נעצרו; הייתי מוכנה אפילו למות לא רק מוות מוסרי, אלא ממש, גוף ונפש. הוריי נשארו קרים, חושבים רק כיצד לשמור על כבודם ברחובות העיר, ובלילות היתה הדממה סוגרת עליי כמו חולות נודדים. יום אחד, בחלומי, חמקתי מתוך ביתם החונק אחרי שנתיים. סיימתי לימודים, בניתי לי קריירה מזהירה, כאילו תל אביב עצמה בוראת לי מסלול באור.
השגשוג צעד לתוך חלומי רק דבר אחד לא הצלחתי למצוא, גם אם שקלתי על זה עשרות אלפי שקלים בשטרות כחולים של שח: משפחה לא קניתי לי. השנים חלפו ונעצרו באותה תחנה: אובדן האימהות. הכרתי גברים, קיבלתי הצעות נישואין, ובכל פעם ששמעו על עקרותי, נמסו בחזרה לשום מקום. ההורים שלי גרמו לכל זה, ובלבי אני תולה בהם את כל האשמה: הם קטפו ממני את הרגע להיות אמא, לגמרי.
לא רציתי לשוחח איתם, לא אפילו להביט. כשאבי חטף התקף לב ואמי התחננה שאעזור לו, סגרתי דלת החלום מולם. הם בגדה בי, ואני משאירה אותם עם משא האחריות. אולי רק כדי להקל על ליבי, אני שולחת להם מדי חודש סכום כסף, אך נשבעת לעולם לא אגרום כאב כזה לבת שלי. הורים נועדו לחבק, לא לנטוש. הוריי מעולם לא הבינו איזו שמחת חיים גזלו ממני כחולמים המאבדים את השחר של עצמם.
