שירה, שלום! תקבלי אורחת אמרה אחותי, והכניסה את המזוודה עם הרגל לתוך המסדרון.
בשבת, בסביבות הצהריים, כשלא חשבתי על שום דבר מיוחד, נשמע צלצול בדלת.
פעמיים. אחר כך עוד שלוש. ואז צלצול ממושך שלא נגמר.
נועם, שישב בסלון מול הטלוויזיה, אמר בחצי ריכוז:
מישהו פה מאוד נחוש.
מאחורי הדלת עמדה דפנה, אחותי הצעירה. עם שתי מזוודות ענקיות, תיק כתף, והבעת פנים של מי שהחליט החלטה גורלית ומרוצה מעצמו.
שירה, שלום! תקבלי אורחת אמרה בזמן שדחפה עם הרגל את המזוודה הראשונה פנימה. כמו מקצוענית. כאילו עשתה את זה כל החיים.
נעמדתי בצד, באופן אוטומטי. ארבעים שנות מערכת יחסים בין אחיות יש לזה חיים משלו. הגוף מגיב לפני הראש.
לכמה זמן באת? שאלתי, מביטה במזוודה השנייה.
דפנה הורידה את המעיל, תלתה אותו בדיוק על אותו מתלה שהיה תלוי בו המעיל שלי ועמדה והסתכלה סביב עם פרצוף של מנהלת עבודה שמפקחת על פרויקט.
זהו, שירה. אני עוברת אליכם. יש לכם דירה מרווחת, שלושה חדרים, רק שניכם פה. חדר אחד סתם פנוי. אז החלטתי.
הסתכלתי עליה כמה רגעים. היא החליטה.
נועם הגביר קצת את הטלוויזיה. בעדינות.
דפנה, רגע, את רצינית?
ועוד איך אמרה, תוך כדי שהיא צועדת במסדרון ובודקת חדרים הנה, זה יתאים לי. מואר, עם חלון לגינה, שקט.
זה היה חדר האורחים. זה אותו החדר עם הספה הישנה, מכונת התפירה, ושלוש קופסאות עם דברים שמעולם לא הצלחתי למיין.
דפנה, אמרתי לה כשתפסתי אותה על סף הדלת אפילו לא דיברנו על זה.
מה יש לדבר? היא הרימה גבה בפליאה אחותי, אנחנו משפחה. למשפחה יש הכל במשותף. גם אמא תמיד אמרה ככה.
חשבתי שבאמת לא כדאי לזכור את אמא עכשיו.
הטלוויזיה בסלון דיברה על מזג האוויר לשבוע. כנראה שנועם החליט ללמוד אותו לעומק.
ודפנה כבר פתחה מזוודה.
היא התמקמה במהירות. כמו בעלת הבית שחוזרת למה שמזמן היה שלה בזכות.
קודם כל, העיפה את המיטה לצד השני. לא אהבה שהראש לכיוון החלון “רוחות, שירה, יש לי צוואר רגיש”. אחר כך דחפה את מכונת התפירה לפינה. “בשביל מה זה פה? את תופרת? לא? אז למה?” רק הבטתי ושתקתי.
לקראת ערב נעלו נעלי הבית של דפנה הופיעו במסדרון גדולות, פרוותיות, עם פונפונים כמו שכבר לא מוכרים כמעט בשוק. לידהן נעלי השבת שלי נראו פתאום מאוד עדינות ומנומסות.
בזמן ארוחת הערב נועם אכל בשקט, בוחן את המרק כאילו יש בו משהו סודי.
המרק מצוין, אמר.
מרק זה מרק, אמרה דפנה, מוסיפה נועם, יש מאוורר? בחדר שלי חם.
נועם הרים עיניים, הביט בה, בי, ואז אמר:
נחפש.
בתוכי נשמתי עמוק כל כך, שהרגשתי את זה עד לכפות הרגליים.
ביום השלישי דפנה עבדה על המקרר.
אבל לא סתם הציצה היא ממש למדה אותו. כמו מדענית שגילתה אורגניזם נדיר.
שירה, יש כאן גיל שיש לו תאריך עבר.
יודעת, לא הספקתי לזרוק.
ולמה את קונה שלוש חבילות חמאה בבת אחת? סתם תופס מקום.
דפנה, זה המקרר שלי.
אז מה? אני הרי לא זרה.
זו הייתה המנטרה שלה. מפתח כללי. שמעתיה חמש פעמים ביום, ותמיד התחשק לי לענות האמת, לפעמים את דווקא כן זרה לי. אבל שתקתי.
דפנה נהייתה שליטת הבית.
ידעה בדיוק מתי נועם יוצא לערב נגרות וחוזר, מתי אני רואה את הסדרה והופיעה בדיוק אז, עם ספל תה ונחישות לדבר: על החיים, שכנים שכבר אין לה, מזג אוויר, הדור הצעיר שהולך ופוחת, פוליטיקה במיוחד שם לא פסק לה המנוע.
הקשבתי לה, מהנהנת, מציצה למסך בזמן שהגיבורה שלי בוכה, ורק חשבתי שהדרמה שלי בבית לא פחות גדולה.
בבקרים קמה ראשונה.
פעם חשבתי שהיא טיפוס לילה. הופתעתי: היא דווקא בוקר. מאוד בוקר. בשש כבר כל המטבח רועש כלים, מחבתות, וקול שמח:
נועם, אתה רוצה חביתה? שירה, עם עגבנייה? מצאתי במקרר גבינה קצת קשה, גירדתי אותה, מה לזרוק?
נועם נכנס למטבח עם פרצוף של מי שהתעורר ואינו בטוח למה זה רע. ישב ואכל בכניעה.
ואני עמדתי בכניסה, בחלוק, מסתכלת על המראה הזאת: היא מאכילה את בעלי, בבית שלי.
זה כנראה היה הבוקר שבו משהו בי נשבר בשקט.
מזגתי קפה, התיישבתי ליד החלון, והתקשרתי לבת שלי.
הדס, את פנויה?
כן, אמא, מה קרה?
תבואי, צריכה לדבר איתך.
הדס הגיעה בראשון, בצהריים. הביאה עוגה, חיבקה אותי, ושאלה בשקט:
אז מה הסיפור?
סיפרתי. הכל. מהמזוודות עד פונפוני הנעליים, ממכונת התפירה בפינה ועד הגבינה ש”מה לזרוק”. אפילו את החביתות של הבוקר.
הדס הקשיבה, לא קוטעת, רק מידי פעם מעלה גבה גבוה עד המצח.
אמא, היא בכלל משלמת? אוכל, מים, חשמל?
אומרת שתשלם על אוכל.
אומרת או משלמת?
שקעתי רגע בשקט.
אומרת.
הדס הביטה לכיוון החדר אורחים.
בדיוק אז יצאה דפנה מהחדר. ראתה את הדס, שמחה אמיתית התפשטה לה על הפנים.
הדס! איזה יופי שבאת! שירה, איפה הסוכר? במתקן נגמר.
בארון, עניתי.
אפשר לקחת?
תקחי.
שפכה, ערבבה, טעמה. הנהנה לעצמה בסיפוק.
הדס הביטה בדפנה עם השקט של מי שגמר לחשוב עוד לפני ששאל.
דודה דפנה, מתי בדיוק מכרת את הדירה שלך?
פאוזה.
קצרה, אבל משמעותית.
איך את יודעת? שאלה דפנה, מחזיקה את הכוס.
דודה תמי סיפרה. סתם, בשיחת טלפון, זה עלה.
דפנה הסתכלה אלי. חיפשתי בחלון משהו להצמד אליו.
אז מה אם מכרתי, אמרה, עם אותו טון מוכר טיפה נעלב, טיפה עקשני, של מי שתפסו אותו, אבל יודע שהוא צודק יש לי כסף. אתבונן, כי עכשיו לא משתלם לקנות. אחיה פה זמן מה, אחסוך עוד קצת, הכל יסתדר.
זמן מה, כמה? שאלה הדס.
שנה, אולי שנתיים. נראה.
הפניתי את הראש מהחלון.
דפנה, אמרתי. בשקט, הכי שליו, קיבלת כסף על הדירה, ועברת אלינו כדי לא להוציא אותו. סיכמתי נכון?
שירה, למה את ככה.
עניתי נכון?
אנחנו משפחה, אמרה, הפעם כבר ממנה נשמעה המנטרה בפעם האחרונה.
אבל היא לא עבדה עלי הפעם.
הדס והמשפחה שלה יעברו לחדר הזה. הזמנתי אותם. בשבת הבאה מגיעים.
היא נדהמה אל הדס. הדס שתתה תה, מביטה בכוס כאילו היא יודעת דברים שאחרים לא.
מתי הספקת… התחילה דפנה.
הספקתי, עניתי.
לא היה בכך שמץ אמת. הדס גרה בביתה, ואין לה כוונה לעבור. אבל הסתכלתי כל כך בשלווה, שדפנה כנראה הופתעה.
היא שתקה כמה רגעים. קמה, סידרה את החלוק.
הבנתי, אמרה, בקצרה.
ונכנסה לחדר שלה.
יומיים ארזה.
בדיוק באותה שיטתיות בה התמקמה. קודם רשרוש שקיות, הקול הבלתי נמנע של קולבים, אחר כך עוד הזזת רהיטים כנראה החזרת המיטה למקומה. לא נכנסתי. גם נועם לא.
ברביעי בבוקר יצאה דפנה למטבח עם שתי המזוודות. הניחה ליד הדלת.
נוסעת לתמר, אמרה. מזמן מזמינה אותי.
שיהיה, עניתי.
תתקשרי לפעמים.
אתקשר.
רכנה למזוודה.
שירה, אמרה, בלי להסתובב השתנית.
חשבתי רגע.
כן, אמרתי. כנראה שכן.
הדלת נסגרה.
עמדתי במסדרון, התבוננתי בוו הקולב, שפתאום התרוקן מהמעיל שלה. על הרצפה לא היו עוד נעלי בית מנופחות. היה מרווח למסדרון.
נכנסתי לחדר האורחים. פתחתי את החלון.
החזרתי את מכונת התפירה אל מקומה ליד החלון, כמו תמיד.
בערב התקשרה הדס:
נו, הלכה?
הלכה.
ואיך את?
חשבתי רגע.
טוב, עניתי. ממש טוב.
בחוץ ירדה החשכה, נועם שטף כלים במטבח, וזה היה פתאום רעש מוכר, ומשמח מאוד.
ולמדתי שמדי פעם, מותר גם לי להגדיר מחדש מה המשפחה שלי ואיפה הגבולות.
