אמא תעבור לגור איתנו, וזהו, הודיע בעלי. אבל כבר באותו ערב ארז את המזוודות
יש סוג כזה של גברים הם מקבלים החלטות כמו שדופקים מסמר: מהר, חד, ולא מסתכלים לאן.
דוד היה כזה.
לא איש רע. ממש לא. איש עובד, אמין, אוהב את אמא שלו זה לא אפשר לקחת ממנו. פשוט התרגל שאם הוא החליט, ככה יהיה. אשתו תרטון, תרטון ובסוף תסכים. תמיד הסכימה.
נועה באמת הסכימה. עם אותו חיוך סבלני, שנשים עוטות כשהן כבר מזמן הבינו הכול.
ואז, ערב אחד, דוד בא הביתה, שם קומקום ואמר:
אמא תעבור לגור איתנו. וזהו.
דוד אמר את זה כמו משהו שגרתי. לא ישיבה משפחתית, לא התנצלות.
נועה עמדה ליד הגז.
רגע, אמרה. הרי לא
נועה. דוד אמר את שמה בקול ההוא שתמיד סוגר שיחות. היא לבד. היא כבר בת שישים. זה החובה שלי.
“חובה”. זאת בדיוק המילה.
לא “איך את מרגישה עם זה”. חובה, כאילו החובה נוגעת רק אליו, ונועה פה סתם.
דוד, התחילה בעדינות, בוא נדבר. אמא שלך אישה נהדרת, אין לי ויכוח. אבל זאת הדירה שלנו. שני חדרים, רק אני ואתה.
שני ספות, קטע אותה. איפה הבעיה פה?
נועה כיבתה את הגז. הסתובבה אליו. הביטה בו טוב־טוב, כמו שמסתכלים כשמנסים להבין הוא בכלל שומע? או שיש לו חרשות סלקטיבית לכל מה שלא מתאים להחלטה שלו?
כבר החלטת? שאלה.
כן.
בלעדיי.
זאת אמא שלי.
וזהו.
נועה הנהנה לאט, בספק.
הבנתי, אמרה.
והלכה לחדר.
דוד עמד במטבח, עבר גם הוא לחדר, חזר למטבח, התיישב. קם. בן אדם קיבל החלטה ועכשיו לא ידע מה לעשות עם זה שאף אחד לא שמח ממנה.
נועה ישבה על קצה המיטה, מביטה מבעד לחלון.
“הוא החליט הכול בלעדיי”, חזרה לעצמה שוב ושוב בלב.
ולא הצליח להם שיחה לא בערב, לא בבוקר.
ביום השני נועה ניסתה שוב.
דוד ישב עם הפלאפון, מדפדף כרגיל בערבים, ונועה התקרבה, התיישבה לידו, הניחה ידיים על הברכיים.
דוד. בוא נדבר ברצינות.
הוא הניח את הטלפון. זו כבר התחלה טובה בדרך כלל הוא לא מניח אותו.
דברי, אמר.
אני מבינה שאתה דואג לאמא שלך. באמת מבינה. היא לבד, קשה לה. אבל אנחנו גרים בשני חדרים. שנינו, ולפעמים גם לנו צפוף. ואם נהיה שלושה…
ואז מה? קטע אותה.
אז יהיה קשה. לי לא יהיה נוח.
את לא אוהבת אותה?
נועה עצמה עיניים לרגע.
הנה השאלה. ברגע שאישה אומרת “לי לא נוח”, מיד בא: “אז את לא אוהבת”. כאילו אי אפשר לאהוב בן אדם ועדיין לא לרצות לגור איתו בשני חדרים.
אין לי בעיה עם אמא שלך, ענתה בסבלנות. אנחנו מסתדרות. אבל אורחת זה דבר אחד, לעבור לגור איתנו, זו כבר משהו אחר, דוד.
היא לא זרה.
אני יודעת.
לא נוח לה לבד.
אני מבינה.
אז מה הבעיה?!
נועה הביטה בו ארוכות. ואז שאלה בשקט:
אתה באמת שומע אותי?
הוא לא ענה. לקח את הטלפון.
והשיחה נגמרה.
למחרת התקשרה רחל.
נועה, שלום. הקול שלה היה רך, קצת נבוך. סליחה שאני מטרידה. דוד סיפר לי, טוב, אני מבינה שזה מביך.
הכול בסדר, רחל, ענתה נועה אוטומטית.
לא, לא בסדר, התעקשה רחל. אני שומעת בקול שלך.
נועה שתקה.
אני פשוט לא כל כך מבינה איך זה יהיה, הודתה לבסוף.
אני דווקא מבינה היטב, אמרה רחל. גם לי הייתה חמות, לפני ארבעים שנה. גם אצלה זה היה “עוברת וזהו”. גיחוך רך. אחרי שלושה חודשים נפרדנו בקושי נשמנו.
נועה חייכה בלי כוונה.
רחל, אבל דוד מאוד מתעקש.
דוד הוא דוד, ענתה רחל ברוך. בן טוב. אולי טוב מדי, במובן שהוא מחליט נכון ואי אפשר להזיז אותו. מגיל קטן כזה. עומד על שלו.
נועה לא ענתה. לא היה מה להוסיף.
דברי איתו שוב, יעצה רחל. אבל לא על מטר רבוע. תגידי: “דוד, חשוב לי שתתייעץ ותשאל אותי”. זה הכול, תגידי ככה.
ואם שוב לא ישמע?
שתיקה קצרה.
אז זה כבר עניין אחר, אמרה רחל בשקט. אבל אני חושבת שישמע. הוא רק צריך זמן לצאת מהמצב של “החלטתי”. יש גברים, זה לוקח להם זמן כמו אונייה שמסתובבת.
נועה צחקה פתאום, מתוך עצמה.
תודה, אמרה.
אין על מה. ואז הוסיפה ממש בשקט: אני לא רוצה לגרום לכם לריב. תזכרי את זה. לא משנה מה דוד אומר, אני לא רוצה.
בערב דוד נכנס הביתה ומיד הרגיש שמשהו השתנה.
מה? שאל.
כלום.
אכלו. ואז נועה אמרה:
דוד, אפשר להגיד משהו? רק דבר אחד, ואל תקטע אותי.
הוא הנהן.
לא אכפת לי אם זו אמא שלך או שלי, שני חדרים או עשרה. אכפת לי שקיבלת החלטה שנוגעת לשנינו ולא שאלת אותי. פשוט לא שאלת. כאילו אני לא חיה כאן.
דוד פתח פה.
אל תפריע, הזכירה בעדינות.
הוא סגר.
זהו. זה כל מה שרציתי להגיד.
קמה, הלכה לשטוף כלים.
דוד ישב ובהה במפה הרבה. קם, יצא למרפסת, עמד, חזר. ניגש לכיור, נעמד לידה, חיבק אותה.
יאללה, אמרה. בוא לשתות תה.
דוד החזיק את הכוס בשתי ידיים ושתק.
התקשרת לאמא היום? שאלה נועה.
עוד לא.
היא התקשרה אליי.
דוד הרים ראש.
מה אמרה?
הרבה, ענתה נועה. חכמה האמא שלך.
הוא הנהן, קצרות, קצת מבויש. כמו שמחמיאים למשהו שלך, אתה גם גאה וגם נבוך.
חכמה, הסכים.
בחוץ הטפטוף הפך לגשם. הם ישבו ונדמה היה שהמשקל הכבד של הימים האחרונים מתחיל סוף־סוף להתרכך.
ביום השלישי דוד התקשר לאמא שלו. ליד נועה. ואמר:
אמא, תתחילי לארוז לאט. אני אבוא לשבת לעזור.
נועה עמדה בפתח המטבח והקשיבה למילים האלה. דוד סיים את השיחה, הסתובב. ראה את פניה.
לא, אמרה נועה.
הוא התכווץ.
נועה, אני לא יכול פשוט להשאיר אותה שם לבד, את מבינה?
אני לא מבקשת להשאיר אותה לבד, קטע אותו נועה. אני מבקשת שתשאל אותי. פשוט תשאל.
דוד קם, צעד הלוך־חזור, שוב, ושוב.
אז מה, אמר פתאום, אם הנוחות שלך יותר חשובה מהאמא שלי?
דוד, קולה של נועה היה שקט. אל תתחיל.
לא, אני אגיד מה שיש לי! הרים את קולו, בפעם הראשונה מזה ימים. אני לא יכול לבחור בין אשתי לאמא שלי! זה לא נורמלי שמכריחים אותי לבחור!
אף אחד לא מכריח אותך, אמרה נועה. זה אתה שמכריח את עצמך בזה שהצגת לי עובדה וציפית שאסכים.
ואת לא תסכימי?
לא.
דוד הביט עליה הרבה זמן, במבט חדש לגמרי, שהיה בו הכול: בלבול, עלבון, כעס, ומשהו נוסף, שקשה להגדיר.
טוב, אמר.
והלך לחדר השינה.
נועה שמעה אותו פותח את הארון.
הוא יצא עם תיק, לבש מעיל.
אני הישאר אצל גדי הלילה, אמר.
בסדר, ענתה.
הוא לקח מפתחות, עמד רגע.
את מבינה שזה לא נורמלי ככה?
מבינה, אמרה. אני פשוט לא מבינה למה זה כן נורמלי שלא תשאל אותי.
דוד פתח את הפה, לא מצא מילים. ועזב.
הדלת נסגרה.
נועה חזרה למטבח.
בזמן שהמים רתחו בקומקום, רחל התקשרה.
נועה, סליחה. דוד כתב לי שהוא הלך לחבר. זה בגללי?
רחל.
לא צריך, אמרה רחל בשקט. אני לבד מבינה. בגללי.
בגללו, תיקנה נועה. הוא שוב החליט לבד, לא שאל אותי.
שתיקה.
נכון, אמרה רחל.
סליחה?
עשית נכון. קולה היה תקיף. נועה, אני לא אעבור אליכם. בכלל. זו החלטה שלי, קיבלתי אותה בעצמי, בלי דוד. אני כמעט בת שבעים, חיה לבד ומסתדרת טוב. הבן שלי הוא בן טוב, אבל לפעמים צריך לעצור אותו. את עשית את זה. אותי הוא לא שמע בכלל.
בבוקר נועה התעוררה בשבע וחצי. לא היו שום הודעות.
החיים, מסתבר, המשיכו.
דוד בא למחרת, בעצם כמעט בעשר בבוקר.
הוא צלצל בדלת, למרות שהיה לו מפתחות. בעצמו זה כבר סימן.
נועה פתחה. הוא עמד בפתח, קצת מקומט מלילה אצל חבר, עם התיק.
אפשר להיכנס?
כנס, ענתה.
נכנסו למטבח, הוא התיישב, הניח ידיים על השולחן, הביט בהן.
אמא התקשרה, אמר.
אני יודעת.
היא אמרה שלא תעבור. שזו החלטה שלה, ואני לא אמור לשכנע אותה. עצר לרגע. היא גם אמרה שאני מתנהג כמו אידיוט. בערך ככה.
רחל אישה חכמה.
נכון. הנהן בלי טיפה של ציניות. נועה, אני לא טוב בלדבר על הדברים האלו, את יודעת.
אני יודעת.
אבל קלטתי. הייתי לא בסדר. קיבלתי החלטה, חיכיתי שתקבלי. זה לא היה נכון.
נועה הביטה בו.
לא נכון, הסכימה.
לא אעשה את זה שוב, אמר בפשטות.
נועה מזגה תה, הניחה לפניו כוס.
לגבי אמא, אמרה אין לי בעיה שתבוא לבקר. בשבתות, לעזור, שנתעשֶר אחד מהשני. זה מבורך אפילו.
הבנתי, השיב.
הביט בה באותו המבט החדש שראתה אצלו עוד אתמול.
את מדהימה, אמר בלחש.
אני יודעת, השיבה בחיוך.
וחייכה לראשונה זה שלושה ימים.
החוץ, השמש של סתיו הייתה נכונה לא חמה מדי, לא צורבת, אלא רכה, בדיוק כמו שדברים צריכים להיות כשהכול חוזר למקום.
