אמא שלי תעבור לגור איתנו, וזהו, אמר לי עמיר. אבל בערב כבר אסף את הדברים מהארון.
יש סוג כזה של גברים הם מקבלים החלטות כמו שמסמר נתקע לקיר: מהר, חזק, לא בודק אם זה מתאים.
עמיר היה כזה.
הוא לא היה אדם רע. חס וחלילה. חרוץ, אחראי, אוהב את אמא שלו זה אי אפשר לקחת ממנו. פשוט התרגל שכשמחליטים זהו, כך יהיה. אשתו אולי תתלונן, תעיר, אבל בסוף תתרצה. תמיד הסכמתי.
ואני באמת השלמתי עם החיוך הזה אצל נשים שכבר הבינו מזמן איך הדברים עובדים.
ואז, יום אחד בערב, עמיר חזר מהעבודה, הרתיח מים למיחם ואמר לי בשקט:
אמא הולכת לעבור אלינו. וזהו.
עמיר אמר את זה כאילו זו עוד הודעה לא שאל, לא טרח להתנצל.
עמדתי ליד הכיריים.
תעצור רגע, אמרתי. אנחנו עדיין לא
יעלי, הוא אמר את שמי עם אותו קול שמסיים כל דיון. היא לבד. היא בת שישים. זה האחריות שלי.
האחריות. באמת. לא מה דעתך, אלא פשוט חובה, כאילו זה עניין שמעניין רק אותו, ואני רק במקרה כאן.
עמיר, ניסיתי בזהירות, בוא נעשה את זה יחד. אמא שלך אישה טובה, אין לי בעיה אתה, אבל זו הדירה שלנו שני חדרים, רק אתה ואני.
שני ספות, קטע אותי. מה הבעיה?
כיביתי את האש. הסתובבתי והבטתי בו כמו שמסתכלים לבדוק אם מישהו באמת שומע אותך, או שסובל מחירשות סלקטיבית לכל מה שלא מסתדר עם מה שהוא החליט.
כבר החלטת? שאלתי.
כן.
בלעדי.
זו האמא שלי.
וזהו.
הנהנתי לאט.
הבנתי, עניתי.
והלכתי לחדר.
עמיר נשאר במטבח, הלך לחדר, חזר שוב, התיישב, קם. גבר שהחליט אבל פתאום מגלה שזה לא עושה אף אחד שמח.
ישבתי על קצה המיטה ובהיתי החוצה מהחלון.
קיבל כבר את כל ההחלטות, ולא היה אכפת לי בכלל, חשבתי לעצמי.
לא הצלחנו לדבר, לא באותו ערב, ולא בבוקר הבא.
ביום השני בכל זאת ניסיתי שוב.
עמיר ישב עם הטלפון, גולל כמו תמיד בסוף כל יום, והתיישבתי לידו, הנחתי ידיים על הברכיים.
עמיר. בוא נדבר פתוח.
הניח את הטלפון סימן טוב, בדר”כ לא עושה את זה.
דברי, אמר.
אני באמת מבינה שאתה דואג לאמא שלך, באמת. לא קל לה לבד. אבל יש לנו רק שני חדרים, אפילו בינינו צפוף לפעמים. וכשיהיו שלושה, זה
נו, אז? קטע.
יהיה לנו קשה, לי יהיה לא נעים.
את לא אוהבת אותה?
עצמתי עיניים לרגע.
הנה זה הגיע. תמיד כשאישה אומרת לא נוח לי, מיד קופץ: אז את לא אוהבת, כאילו אי אפשר לאהוב מישהו ועדיין לא לרצות לחלוק איתו עשרים מטר רבוע.
אין לי בעיה עם אמא שלך, עניתי בסבלנות. מסתדרות בסדר. אבל אירוח זה לא מגורים קבועים. זה שונה, עמיר.
היא לא אדם זר.
אני יודעת.
לא נעים לה להיות לבד.
אני לגמרי מבינה.
אז מה הבעיה?!
הבטתי בו הרבה זמן. ואז שאלתי בשקט:
אתה באמת שומע אותי?
לא ענה. שלף את הטלפון.
נגמר הדיון.
למחרת התקשרה לאה.
יעלוש, שלום. הקול שלה היה רך, קצת מתנצל. מצטערת שאני מטרידה. עמיר סיפר לי אני מבינה שלא פשוט.
הכל בסדר, לאה, עניתי אוטומטית.
לא, לא בסדר, ענתה לי ברוך. אני שומעת לפי הקול שלך.
לא עניתי.
אני פשוט באמת לא יודעת איך זה אמור לקראות, הודיתי.
אני יודעת בדיוק, אמרה לאה. זה קרה לי גם. גם חמות שלי עברה אלינו לפני ארבעים שנה. עוברת וזהו. צחקה בקטנה. שלושה חודשים גרנו יחד כמעט התחרפנו.
חייכתי בלי שליטה.
אבל עמיר מאוד מתעקש, אמרתי.
עמיר הוא עמיר, קבעה ברוגע. בן טוב, אולי קצת יותר מדי טוב אם הוא כבר decides שזה נכון, אי אפשר להזיז אותו. תמיד היה עקשן, אפילו בתור ילד שום דבר לא זז אצלו.
שמרתי על שתיקה. לא היה מה להוסיף.
דברי איתו עוד פעם, אמרה לי לאה. אבל תדברי אחרת לא על מטרים מרובעים. תגידי ברור: עמיר, חשוב לי שתקשיב ותתייעץ איתי. תגידי בדיוק ככה.
ואם שוב לא ישמע?
הייתה הפסקה קצרה.
אז נדבר שיחה אחרת בכלל, אמרה לאה בשקט. אבל אני בטוחה שלפעמים לגברים פשוט לוקח זמן עד שהם קולטים. כמו אונייה שלוקח לה זמן להסתובב.
צחקתי, כמעט מופתעת מעצמי.
תודה, עניתי.
אין על מה. רק זכרי אני לא רוצה להיות הסיבה לכעסים ביניכם. מה שעמיר יגיד, אני לא רוצה בזה.
בערב עמיר חזר הביתה, ישר הרגיש שיש אווירה שונה.
מה קרה? שאל.
כלום.
סיימנו לאכול, ואז אמרתי:
עמיר, אפשר להגיד לך משהו אחד? רק אחד, ואל תקטע אותי.
הנהן.
לא אכפת לי אם זו אמא שלך, אמא שלי, אם יהיו שני חדרים או עשרה. מה שחשוב לי זו ההחלטה שקיבלת על שנינו, ולא שאלת אותי. כאילו אני לא גרה פה בכלל.
פיו נפתח.
אל תקטע, חזרתי.
הפסיק.
זה הכל.
קמתי, שטפתי כלים.
עמיר נשאר לשבת, הביט במפה. הרבה זמן. אחרי כמה דקות קם, הלך למרפסת, חזר. נעמד לידי, חיבק.
די, עניתי בוא נשתה תה.
ישב עם הכוס בין שתי הידיים, שקט.
דיברת עם אמא שלך היום? שאלתי.
לא עוד.
היא התקשרה אלי.
הרים ראש.
מה אמרה?
דיברנו הרבה. יש לה ראש על הכתפיים.
הנהן, קצת נבוך, כמו שמישהו נבוך לשמוע מחמאות על של מישהו קרוב.
הכי חכמה שיש, הסכים.
בחוץ הטפטוף הפך לגשם של ממש. ישבנו, והיה הרגשה שכובד הלב מהימים האחרונים מתחיל להתפוגג.
ביום השלישי עמיר צלצל לאמא שלו. מולי. ואמר:
אמא, תתחילי לארוז לאט במטות. בסוף השבוע אני בא לעזור.
עמדתי בפתח המטבח, מקשיבה. סיים את השיחה. הסתובב, ראה את פני.
לא, אמרתי.
העווה פניו.
יעל, את לא רואה שאי אפשר להשאיר אותה לבד?
אני לא ביקשתי שתשאיר אותה לבד, חתכתי. ביקשתי שתתייעץ איתי, קצת.
עמיר קם, הלך לכיוון החדר, חזר.
את יודעת מה, אמר, אם נוחות חשובה לך יותר מאמא שלי…
עמיר, עניתי רך. עזוב.
לא, תני לי לסיים! כבר הרים קול, בפעם הראשונה בימים האלו. את לא יכולה להעמיד אותי לבחור בין אשתי לאמא שלי! זה לא נורמלי!
אף אחד לא מכריח אותך, עניתי. אתה הכניסת אותי למצב הזה, כשפשוט העמדת עובדה וציפית שאסכים.
ולא תסכמי?
לא.
הביט בי עם עיניים מלאות בלבול, כעס, עלבון, עוד משהו, שלא היה לי שם בשבילו.
טוב, סיכם.
הלך לחדר שינה.
שמעתי דלת הארון.
יצא מהחדר עם תיק. לבש מעיל.
אלון חבר שלי, אני אצלן הלילה, אמר.
בסדר, עניתי.
אסף את המפתחות. עמד קצת.
את מבינה שזה לא מצב נורמלי ככה?
מבינה, אמרתי. רק לא מבינה למה זה בסדר שאתה לא שואל אותי.
פתח פה אבל לא מצא מילים. יצא.
הדלת נסגרה.
חזרתי למטבח.
עד שהקומקום רתח, התקשרה לאה.
יעל, סליחה. עמיר כתב לי שהוא עובר לחבר. זה בגללי?
לאה…
אל תגידי כלום, אמרה בשקט. אני מבינה לבד. בגללי.
בגללו, תיקנתי. כי שוב החליט על דעת עצמו.
הפסקה.
עשית נכון, אמרה לאה אז.
סליחה?
עשית בדיוק מה שצריך. היו לה טון חזק, לא מתנצל. אני לא עוברת אליכם. בכלל. החלטתי, לבד, בלי עמיר. עוד מעט שבעים, עברתי חיים יפה לבד ומסתדרת מצוין. יש לי בן מדהים, אבל לפעמים צריך לעצור אותו. את עצרת. אותי הוא אפילו לא היה שומע.
בבוקר קמתי בשבע וחצי. שום הודעה.
החיים המשיכו.
עמיר הגיע למחרת, כמעט עשר בבוקר.
דפק בדלת, עם מפתחות בכיס. הסימן הכי בולט שמשהו השתנה.
פתחתי. עמד בכניסה, נראה קצת סחוט.
אפשר להיכנס?
תיכנס.
נכנסנו למטבח. התיישב, הניח ידיים על השולחן, הביט בהן.
אמא התקשרה אלי, אמר.
אני יודעת.
אמרה שלא תעבור. שזה מה שהיא החליטה, ושאני לא צריך לשכנע אותה. נעצר. אמרה גם שאני מתנהג כמו אידיוט. בערך ככה.
חכמה, לאה שלך.
לגמרי, הנהן בלי טיפת ציניות. יעל, אני לא טוב בלדבר על הדברים האלו את יודעת.
יודעת.
אבל קלטתי. לא בסדר. החלטתי לבד וציפיתי שתסכימי. זה לא בסדר.
הבטתי בו.
נכון, הסכמתי.
לא יקרה שוב, אמר פשוט.
מזגתי תה, הנחתי כוס מולו.
בקשר לאמא, אמרתי אין לי בעיה שתבוא בסופי שבוע, להתארח, לעזור, להתחבק. זה מבורך.
קיבלתי, ענה.
הביט בי באותו מבט חדש שראיתי אתמול.
עשית טוב, לחש.
אני יודעת, חייכתי, לראשונה מזה שלושה ימים.
מחוץ לחלון היה שמש סתיו רגועה לא חמה, לא מסנוורת, בדיוק כמו שהכל אמור להיות כשהדברים במקומם.
