אמא שלי תעבור לגור איתנו, וזה סופי, קבע אלחנן. אבל בערב כבר ארז מזוודה
ישנם כאלה גברים מחליטים החלטות כמו שדופקים מסמר. מהר, חד, בלי להסתכל לאן בדיוק.
אלחנן היה בדיוק אחד כזה.
לא אדם רע, ממש לא. חרוץ, אמין, אוהב את אמא שלו את זה אי אפשר לקחת ממנו. פשוט רגיל, שאם הוא החליט, כך יהיה. אשתו אולי תתלונן קצת, אבל תקבל. תמיד קיבלה.
נעמה באמת קיבלה. בחיוך הסבלני ההוא, שמופיע אצל נשים שהבינו כבר מזמן איך עובדים החיים.
ואז, ערב אחד, הגיע אלחנן הביתה, הדליק את הקומקום ואמר:
אמא תעבור לגור איתנו. זהו.
הוא אמר את זה ביובש. לא ישב להתייעצות משפחתית, לא התנצל.
נעמה עמדה ליד הכיריים.
רגע, אמרה. מה זאת אומרת…
נעמה. קולו היה חד, כמו מי שסוגר עניין. היא לבד. בת שישים. זו החובה שלי.
“חובה”. דווקא זו המילה.
לא “מה דעתך”. רק חובה, כאילו זו חובה שרק אליו מתייחסת, ונעמה זאת רק נמצאת ליד.
אלחנן, פתחה בזהירות, דבר איתי רגע. אמא שלך אישה נהדרת, אני לא מתווכחת. אבל זו הדירה שלנו. שני חדרים, אתה ואני.
שני ספות, קטע אותה מיד. איפה הבעיה?
נעמה כיבתה את הגז. הסתובבה אליו. הסתכלה עליו כמו שמסתכלים כשרוצים לדעת אתה בכלל שומע? או שיש לך חרשות סלקטיבית לכל מה שלא תואם את ההחלטה שלך?
אתה כבר החלטת? שאלה בשקט.
כן.
בלעדיי.
זו אמא שלי.
ככה.
נעמה הנהנה לאט, מהורהרת.
הבנתי, אמרה.
ונכנסה לחדר.
אלחנן עמד קצת במטבח, אחר כך הלך גם הוא לחדר, ואז חזר. ישב, קם, התהלך. קיבל החלטה אבל לא ידע מה עושים כשאף אחד לא שמח ממנה.
נעמה ישבה על הקצה של המיטה ובהתה בחלון.
“הכל החלטת בלי לשאול”, חזרה בלב.
לא הצליחו לדבר באותו ערב, גם לא בבוקר שאחריו.
ביום שאחרי, נעמה ניסתה שוב.
אלחנן ישב עם הטלפון, גולל כמו תמיד בערבים. נעמה התקרבה, התיישבה לידו, שלבה אצבעות.
אלחנן. אפשר ברצינות רגע?
הוא הניח את הטלפון. סימן טוב לרוב בכלל לא מניח בצד.
אפשר.
אני באמת מבינה למה אתה דואג לאמא שלך. היא לבד, זה לא קל. אבל אנחנו גרים רק בשני חדרים. לפעמים גם ככה צפוף, ועכשיו נהיה שלושה…
אז מה? קטע אותה.
זה יהיה קשה לי. לא יהיה לי נוח.
את לא אוהבת אותה?
נעמה עצמה עיניים לשניה.
זו תמיד אותה שאלה. כל פעם שאישה אומרת שקשה לה, מיד קופץ “אז את לא אוהבת”. כאילו אי אפשר לאהוב מישהו, ובו בזמן לא לרצות לחיות איתו עשרים וארבע שבע.
יש לי יחס טוב לאמא שלך, ענתה בסבלנות. אנחנו מסתדרות. אבל זה משהו אחר מארח מארחת לכמה שעות ומגורים קבוע. אלה לא אותם דברים, אלחנן.
היא לא זרה.
אני יודעת.
לא נעים לה לבד.
מבינה אותך.
אז איפה הבעיה?!
נעמה הביטה בו דקה ארוכה. ושאלה בשקט:
אתה בכלל שומע אותי?
הוא שתק. חזר לטלפון.
הדיון הסתיים.
למחרת התקשרה רבקה, אמא של אלחנן.
נעמה, בוקר טוב. הקול שלה היה רך, מבויש קצת. סליחה שאני מתקשרת. אלחנן אמר, אני מבינה שזו סיטואציה לא נוחה…
הכל בסדר, רבקה, ענתה נעמה באופן אוטומטי.
לא, לא בסדר, התעקשה חמיה, בעדינות. שומעים את זה לפי הקול שלך.
נעמה שתקה.
אני פשוט לא בדיוק יודעת איך זה ייראה, הודתה.
אני דווקא יודעת, אמרה רבקה בחצי צחוק. גם לי הייתה חמות, ארבעים שנה אחורה. אותו סיפור: “עוברת לגור איתנו וזהו”. גרנו שלושה חודשים ביחד, ונפרדנו בקושי בחיים.
נעמה חייכה בעל כורחה.
רבקה, אבל אלחנן ממש מתעקש.
זה האופי של אלחנן, קטע אותה חמיה ברוך. בן טוב. אולי אפילו טוב מידי… כשיודע מה “נכון”, אי אפשר להזיז אותו. כזה היה גם כילד. מתעקש עד הסוף.
נעמה שתקה. לא היה מה להוסיף.
תדברי איתו שוב, יעצה רבקה. תסבירי לו, לא על חדרים ומטרים. תגידי לו “אלחנן, חשוב לי שתשאל אותי, שתתייעץ”. זה מה שחשוב.
ואם לא ישמע?
שתיקה.
זו כבר שיחה אחרת, אמרה חמיה בשקט. אבל תני לו זמן. גברים לוקח להם לצאת ממצב “החלטתי”. כמו אוניה שמסתובבת לאט.
נעמה חייכה לראשונה מזה ימים.
תודה.
אין על מה. ולחשה: אני לא רוצה להיות סיבה לריב אצלכם. תזכרי את זה. לא משנה מה אלחנן אומר, אני לא רוצה.
בערב אלחנן נכנס הביתה והבין מיד האווירה השתנתה.
מה קרה? שאל.
כלום.
אכלו. ואז נעמה אמרה:
אלחנן, אפשר לומר משהו? רק משהו אחד, ואל תפריע לי.
הנהן.
לא אכפת לי אם זו אמא שלך או שלי, אם יש פה שני חדרים או עשרה. מה שחשוב לי קיבלת החלטה שנוגעת לנו, בלי לשאול אותי. פשוט החלטת, כאילו אני לא כאן.
אלחנן פתח את פיו.
אל תפריע, הזכירה ברוך.
שוב שתק.
זה מה שהיה לי לומר.
הלכה לשטוף כלים.
אלחנן ישב ובהה במפה. ארוכות. אחר כך קם, הלך למרפסת, חזר, ניגש אליה, חיבק.
טוב, אמרה. בוא תשתה תה.
החזיק את הכוס בידיים, שקט.
התקשרת לאמא שלך היום? שאלה נעמה.
עוד לא.
היא התקשרה אליי.
אלחנן הרים ראש.
מה היא אמרה?
הרבה, ענתה נעמה. יש לה חכמה.
הנהן, במבוכה של שבח על משהו שלך.
נכון, חכמה.
בחוץ התחיל טפטוף שהפך לגשם אמיתי. הם ישבו, ואפשר היה להרגיש שהלחץ שנעמד שם בימים האחרונים סוף סוף מתחיל להרפות.
ביום השלישי אלחנן התקשר לאמא שלו. כשנעמה שומעת. אמר:
אמא, תתחילי לארוז בשקט. בסוף השבוע אגיע לעזור.
נעמה עמדה במטבח, הקשיבה. כשהוא סיים, הסתובב וראה אותה.
לא, אמרה נעמה.
התקדר.
נעמה, אני לא יכול פשוט להשאיר אותה לבד, את מבינה?
אני לא מבקשת שתשאיר אותה לבד, קטע אותה. רק תתייעץ איתי. רק תשאל.
אלחנן קם, הלך הלוך ושוב, שוב פעם.
תשמעי, אמר, אם הנוחות שלך חשובה לך יותר מאמא שלי…
אלחנן. קולה של נעמה שקט. די.
לא! ובפעם הראשונה העלה קול. אני לא מסוגל לבחור בין אשתי לאמא שלי! זה לא הגיוני שמכריחים אותי לבחור!
אף אחד לא מכריח אותך, ענתה. רק אתה הכנסת את עצמך למצב הזה. בזה שהצבת אותי בפני עובדה וציפית שאסכים.
אז את לא תסכימי?
לא.
אלחנן הביט בה ארוכות. היה שם הכל: בלבול, עלבון, כעס, ועוד משהו עמוק.
טוב, אמר.
הלך לחדר שינה.
נעמה שמעה את ארון הבגדים נפתח.
יצא עם תיק. לבש מעיל.
אשן אצל מאיר הלילה, אמר.
בסדר, ענתה.
לקח מפתחות. עמד שנייה.
את מבינה שזה לא נורמלי?
מבינה, אמרה. רק לא מצליחה להבין למה לא לשאול אותי זה דווקא כן נורמלי?
אלחנן פתח פה, סגר ולא ידע מה להשיב. יצא.
הדלת נטרקה.
נעמה חזרה למטבח.
כשהקומקום רתח, התקשרה רבקה.
נעמה, סליחה. אלחנן עדכן אותי שהוא אצל חבר. אם זה בגללי…
רבקה.
אל תגידי כלום, אמרה חמיה בשקט. אני כבר יודעת. זה בגללי.
בגללו, תיקנה נעמה. שוב החליט לבד, בלי לשאול.
שתיקה.
עשית נכון, אמרה רבקה.
מה?
עשית נכון. קולה היה נחוש. נעמה, אני לא עוברת אליכם. זה ההחלטה שלי, לא של אלחנן. כמעט בת שבעים אני, הסתדרתי עד עכשיו ואמשיך להסתדר. הבן שלי טוב, אבל לפעמים צריך לעצור אותו. את עצרת. הוא ממזמן לא היה שומע אותי.
בבוקר למחרת, נעמה התעוררה בשבע וחצי. לא היו הודעות.
החיים, כנראה, ממשיכים.
אלחנן חזר למחרת, סביב תשע בבוקר.
צלצל בדלת, אף שלקח איתו מפתח. זה אומר משהו.
נעמה פתחה. הוא עמד, קצת עייף מלילה אצל חבר, עם מזוודה.
אפשר להיכנס?
תיכנס, ענתה.
נכנסו למטבח. התיישב, הביט בידיו.
אמא התקשרה, אמר.
אני יודעת.
אמרה שלא תעבור. שההחלטה שלה, ואסור לי ללחוץ. שתק. עוד אמרה שהתנהגתי כמו טיפש. פחות או יותר.
רבקה אישה חכמה.
כן. אמר בהנהון אמיתי. נעמה, קשה לי לדבר על זה, את יודעת.
יודעת.
אבל קלטתי. טעיתי. החלטתי לבד, חיכיתי שתסכימי. זה לא נכון.
נעמה הביטה בו.
לא נכון, הסכימה.
לא אעשה את זה שוב, אמר בפשטות.
נעמה מזגה תה, הניחה כוס מולו.
לגבי אמא שלך, אמרה, אין לי בעיה שתבוא, לסופי שבוע, עוזרת לנו, נהנה יחד. זה מבורך אפילו.
הבנתי, ענה.
הביט בה באותו מבט חדש שהיא שמה אליו לב רק אתמול.
את נהדרת, אמר בשקט.
אני יודעת, חייכה נעמה, לראשונה מזה שלושה ימים.
החוצה השמש הסתווה לא חמה, לא מסנוורת, פשוט נעימה, מתאימה לכל מה שחזר למקומו.
