אישה צעירה במיוחד, מושכת ועם בטחון עצמי של שחקנית בהוליווד, עולה למטוס בנתב”ג. על פניה משקפי שמש ענקיים שמכסות חצי מהפרצוף, ועל הכתף תיק של מותג יוקרה ממש לא משהו שאפשר למצוא בשוק הכרמל. כשהגיעה למושב שלה, גילה שעליה לשבת ליד גבר מבוגר למדי, עם הופעה פשוטה: חולצה לבנה שנראית כאילו עברה כבר כל סדרה של “כביסה גדולה”, ונעליים שעשו את הדרך מירושלים לתל אביב יותר מפעם אחת.
כשהתיישבה, קראה מיד לדיילת.
“סליחה, אפשר להעביר אותי למקום אחר?” אמרה בקול צונן וחד כאילו היא היתה מנכ”לית של חברה גדולה. “אני לא יכולה לנסוע ליד מישהו כזה… תראי איך הוא לבוש, ומה זה הנעליים האלה? מגיע לי חברה טובה יותר”.
הדיילת, מופתעת ובלי להחמיץ פעימה, שמרה על קור רוח.
“סליחה גברת, כל המקומות במחלקת תיירים תפוסים”.
האישה נאנחה בכבדות, הסתובבה לחלון והעלתה מבט עוקצני, כאילו היא נאלצת לעבור מסע במדבר.
הגבר המבוגר השפיל מבט. לא פצה את הפה. הדממה היתה מורגשת.
הרגע היה קצת מביך והדיילת, שרצתה פשוט להימנע מדרמה, הלכה ישר לקוקפיט כדי לספר לקברניט על המקרה. הוא הקשיב לה בחיוך מרגיע ואמר: “תני לי לטפל בזה, יהיה בסדר”.
כעבור כמה דקות, חזרה הדיילת מחייכת כמו קריין חדשות בליל הבחירות.
“גברת, הקברניט אישר העברה למושב אחר. אנחנו מתנצלים שנאלצת לשבת ליד אדם כה בלתי חביב”.
הצעירה הרימה סנטר, אספה את התיק שלה והתכוננה לעלות למחלקה ראשונה, כבר מדמיינת את עצמה עם יותר מקום לרגליים וקוקטייל ביד.
אבל אז הדיילת פנתה לגבר המבוגר ואמרה בכבוד:
“מר דוד, היית מוכן להצטרף אלינו? הקברניט מזמין אותך למחלקה הראשונה”.
ברגע ההוא השתררה דממה מוחלטת.
ואז, כמו בבר מצווה של בן הדוד שלישי, כל הנוסעים מחאו כפיים, והשמחה היתה גדולה, אפילו יותר ממבצע על חומוס בסופר.
