הדלת
עודד בן-אליעזר הביט בדלת בעיניים תוהות. מה הביא אותו לכאן? הנה, שקע במחשבות, והרגליים הובילו אותו מעצמן אל סף הדירה הישנה, שבה חלק חיים כמעט עשרים וחמש שנים עם אשתו. כעת עמד משתאה מול הדלת שצצה ממש לפני אפו. סתם דלת, כמותה יש בכל בניין בדרום תל אביב.
ריפוד סינטטי חום, שיחזור בדמים יקרים, ונעצי ברונזה שיצרו צורות מעויינים. רק מסמר אחד היה כסוף עודד נזכר היטב איך, לפני כחמש-עשרה שנים, שנשמט המסמר המקורי, הריפוד התרפה למראה מגושם, והוא, בידיים לא מיומנות, שיחזר את המראה. מאז, בין יתר האחיות הזהובות, נצצה כוכבית הכסף יוצאת הדופן. הוא עמד ובהה בנקודת האור הזו, ולרגע ארוך לא רצה ללכת.
* * *
השינוי בחייו של עודד התחולל לפני שנה, דווקא כשהרגיש בשל לכך. העבודה הסדירה והמשעממת הכבידה עליו, האווירה בבית מנומנמת, דחוסה כמו ביצה חמה. הוא השתוקק לצבעים עזים, לרגשות. לחיים עצמם.
כמו טובע, נאחז בכל זרד שישחרר אותו לעולם של שמחה, רעש, גוונים. עבורו, הזרד הזה הייתה מזכירתו, דקלה.
צעירה ויפה, פרצה לתוך חייו כמוזיקה רועשת, ניחוח בושם יקר וטעם שמפניה. עודד התאהב. כשנזכר באהבת נעוריו לאשתו, מערכת היחסים הרכה והעדינה ביניהם נראתה בעיניו דהויה לעומת הסערה שדקלה הביאה. אהבתו הישנה נראתה כחלום שנשכח למחצה…
אשתו, שכמו חשה מהבלבול, הלכה ונעשתה שקטה. רבות ראתה אותו בעיניים שואלות, מחפשות תשובה לשאלה הנצחית האם ליבו עדיין איתה?
הכל התגלגל במהירות, עודד הרגיש חי, צעיר, נחוץ. הוא נתן את מלוא זמנו וכספו שקלים, לא אותו הון קטן שהרווח היה מביא לקשר החדש. אבל אפילו אז לא הצליח להיפרד מביתו; ההרגל גרם לו למסורב במיטה המוכרת, לחפש בלילה את הקציצות הביתיות של זוגתו אחרי סרט במתחם שרונה.
כמה זמן הייתה כל הסיטואציה נמשכת מי יידע. אך דקלה קצה במעמדה כמאהבת, הגיעה לדירה, דיברה מול האישה, וביקשה לקחת את עודד איתה. אישתו ובנם הסטודנט היו בבית. הם הקשיבו לדבריה בשקט. בזמן שרעייתו ניסתה לאסוף כוחות, הבן אסף את חפצי אביו ותחב אותם לתוך טרולי, ובלי מילה סגר אחרי עודד ודקלה את הדלת…
* * *
החלה תקופה חדשה בחייו של עודד. זרימים סוערים של מסעדות, הופעות, קניונים, ועולם צבעוני, מסחרר. שקשה לומר, מתי בדיוק התחיל להתעייף מהמרוץ הזה. וקשה עוד יותר היה להודות בפני עצמו, שהסערה הזו גובה מחיר והוא אינו עומד בקצב.
הוא החליט לעצור, פשוט כך התיישב בביתו החדש, הביט סביבו, ניסה להרגיש שייך. תחילה הופתע ממה שראה, ובהמשך, זה הרגיז אותו. דקלה, אשת החלומות שלו, הייתה משוללת כל כישורי חיים לא ידעה לבשל, או לנהל בית.
וזאת לא הייתה הבעיה הגדולה ביותר לא היה על מה לדבר איתה. עולמה כחולמי, מורכב משליפים בכספומט, עטיפות ממתקים מבהיקות וממעריצים ברשתות החברתיות. עודד ניסה בעבר להכניס מעט שכל אל הראש היפהפה שלה, אבל במהירות שם לב שכל מחשבה גורמת לה סבל של ממש. הוא התייאש.
לא ניסה לשנותה עוד, שתה מדי ערב תה דלוח, שדקלה הרתיחה בשקית, ונזכר באשתו לשעבר שידעה להכין תה נפלא, עשיר בעשבים, טעם שמעולם לא שכח. ואיך הייתה מבשלת מרק ירקות, או קציצות ירק לארוחת ערב? אשתו לשעבר הייתה עקרת בית מושלמת. גם הערבים שהיו מבלות יחדיו ויכוחים ארוכים על ספר טוב או סרט עלו בזיכרונו ללא מאמץ.
פעם ניסה פשוט לחזור. לא באמת לסלוח ולשוב, אלא סתם כך. מה בדיוק חיפש, משלא יכול היה להסביר לעצמו. לא פתחו לו. מהפרוזדור שמע יבבה שקטה. לבסוף הסתובב והלך, ישב ארוכות בחצר, מביט באור כבה בחלון הדירה שהייתה פעמים רבות מבצרו.
הזמן חלף, הפערים כרגיל, עמיקו. ואת עודד החלו להרגיז שטחיותה של דקלה, ודקלה אותה עצלה של גבר מזדקן. לא חלקו זמן משותף, העדיפו בדידות. ובוכשהו רגע, עודד מצא את עצמו, שוב, עומד מול הדלת של ביתו הישן.
* * *
עמד שם, בהה באותו מסמר עקום, פרי ידיו הלא מנוסות, ולא ידע מה עליו לעשות. להסתובב וללכת? לאן, למי? מרגיש זה זמן, שהוא מיותר לאישה שלמענה עזב הכול. להישאר? אך האם יקבלו אותו, יסלחו, יקראו לו להישאר?
ראשו שקע יד על מסמר המתכת, קר להפליא. הדלת נפתחה, הפתיעה אותו בקלותה. אוויר הבית המוכר עטף אותו מיד. הוא עצם עיניים, נשם עמוק. כשפקח אותן עמדה מימול אשתו, קמטוטי צחוק בעיניה, והיא חייכה. “אני בבית!” חלפה מחשבה בליבו, עודד נכנס פנימה, וסגר בעד עצמו את הדלת.
