הצוואה של הבן הצעיר
איילת לא הצליחה להסיר את עיניה משלט הניאון “חדר ניתוח”. האותיות היטשטשו מול מבטה מהמתנה ממושכת, ליבה דפק במהירות. בידיה אחזה בחוזקה במשאית הפלסטיק האדומה של יונתן, בנה הצעיר בן הארבע הצעצוע האהוב עליו. במקור רצה יונתן טרקטור כחול, כמו בזה של הדמות מהסדרה, אבל בסוף התאהב מאוד בטרקטור האדום שאבא שלו קנה לו במתנה.
לבסוף הופיע דמות גברית מאחורי הזכוכית המטושטשת. הדלת נפתחה והרופא, מותש ועיניים כבויות, הציץ החוצה. איילת קפצה ממקומה ורצה אליו:
דוקטור, מה עם יונתן? איך הניתוח עבר?
הרופא השפיל את ראשו באשמה והסיר את המסכה.
איילת, אני מצטער מאוד… עשינו כל מה שיכולנו…
***
איילת שוכבת במיטת בנה, מכורבלת בצד, הכרית עוד שומרת מעט מריח הראש של יונתן. על המראה ממול עוד נראה סימן כף ידו, מלוכלכת בשוקולד. טוב שלא הספיקה עדיין לנגב את המראה… כי יונתן כבר לא ילכלך אותה. והוא כבר לא ישעין את ראשו העייף על הכרית.
דמעה מלוחה נוספת זולגת על לחיה הסדוקה של איילת. הכאב שורף לה בלב. בלב הבריא שלה כזה שלא היה יונתן, הילד הקטן שלה. הילד הגדול, איתמר, כבר מבוגר ועצמאי למדי, בן שמונה עשרה ולומד באוניברסיטה. אבל יונתן היה שמחתה המאוחרת, ששינתה לה את החיים לכאב עמוק. הרי כל ההריון היה נראה תקין, ורק רגע לפני הלידה התגלה לגמרי במקרה בעיית לב מורכבת. משהו הסתבך בתיקון בניתוח, וכעת יונתן איננו…
***
מתוך שינה טרופה, שוב מוצאת איילת עצמה באותו חלום מהימים האחרונים כר דשא שטוף שמש, מלא בפרחים בשלל צבעים וריחות. לא רחוק משם עומד יונתן, המחייך החמוד שלה, לבוש בחולצה עם ציורי מכוניות שאהב כל כך. בידיו ענק של פרחי חיננית.
יונתן! ילד שלי! קוראת איילת לעברו, אך יונתן נראה שאינו שומע, מעביר באיטיות אצבעות על עלי הכותרת.
איילת רצה בשדה בפריחה, שולחת ידיים לחיבוק. אך המרחק ביניהם אינו מתקצר להפך, כל צעד שלה, יונתן כולו מתרחק עוד ועוד. איילת בוכה בכאב, מנסה לגעת לא מצליחה. לפתע עיניו של יונתן מופנות אליה, מחייכות והדמות שלו נעלמת לאוויר. רק ענן של עלי חיננית צונח בקרבה, אל הדשא…
איילת רצה עד מקום נפילת העלים, מביטה למטה. שם, מאות עלי כותרת לבנים הניחו אבסולוטית כתובת ברורה בין הלהבים הירוקים.
***
צלצול טלפון מעיר את איילת. על המסך כתוב: “איתמר”.
כן, מתוק, עונה בקול צרוד.
אמא, אני בא היום, תכיני לי משהו טעים!
איילת מחייכת בעייפות. די. מספיק שלושה חודשים בלי יונתן, יש לה עוד ילד. הגיע הזמן לנסות, בכל זאת, להמשיך לחיות.
בטח, חמוד, מה תרצה, שאכין לך פנקייקים?
יהיה מעולה, אמא! אני כבר באוטובוס, נתראה בקרוב!
איתמר משתדל להגיע כל סוף שבוע, כדי לשמח את ההורים. לא קל לו, גם לו כואב מאוד על אחיו הקטן. אבל החיים ממשיכים, וחייבים לצלוח את האבל יחד בשביל זה משפחה.
איילת מתאמצת לקום ומדדה למטבח. פותחת את המקרר, בודקת מדף מדף, מגלה שאין חלב. בעלה, דני, יושב במטבח, מרכיב איזה מעגל חשמלי בלפטופ. מרים מבט, שואל:
צריכה משהו? ללכת למכולת?
איתמר התקשר. הוא מגיע, רוצה פנקייקים, עונה איילת ברוגע, אין חלב. אני אלך בעצמי, קצת להתאוורר.
דני מרים גבה. “חוזרת לחיים לאט לאט…” חולפת בו מחשבה.
איילת מתלבשת לאיטה ויוצאת. רוחות האביב נעימות, ציפורים מצייצות, ענפי העצים כבר ירוקים רעננים, מתכוננים לפריחה נוספת אחרי תרדמת החורף. “אוי, יונתן לא זכה לראות את האביב החמישי שלו”, חושבת לעצמה. היא מטלטלת את הראש, מסלקת את המחשבות, ומתקדמת לכיוון הסופר.
***
היא לוקחת חלב, ממתק שאיתמר אוהב, לחם ועוף, ופוסעת לקופה. אז, פתאום, צחוק מוכר מרחוב המקביל, בין המדפים. ליבה של איילת נחמץ: ככה היה יונתן צוחק. היא מסתובבת בעקבות הצחוק מספיקה לראות רק גב קטן של ילד נעלם מעבר למדף ארוך. למרות שהיא יודעת שזה לא יכול להיות, היא עוקבת אחר הצל שהלך ונעלם, מפילה בדרך שלט קרטון של מבצע.
היא מתכופפת להרים ומוקפת הלם: על השלט, באותיות אדומות על רקע לבן, כתובה בדיוק הכתובת מהחלום שלה.
יונתן, מה אתה מנסה לומר לי? לוחשת איילת.
חוזרת הביתה שקועה במחשבות יונתן מנסה לשדר לה משהו, אבל מה? חייבת לבדוק על הכתובת הזו בגוגל. אבל לא היום. היום איתמר מגיע, צריך לקבל אותו כמו שצריך ולהשתדל להחזיק מעמד.
***
הערב עובר באווירה חמה, מפתיעה אפילו את איילת, שמצליחה למצוא את הכוחות לחייך, להקשיב לסיפורי הקמפוס של בנה הבכור. איתמר טורף את הפנקייקים, איילת ודני מסתכלים עליו באהבה הבכור, היחיד שנשאר. לבסוף כולם פורשים לחדרים, ושקט לילה עוטף את הבית.
מותשת, איילת נרדמת במהירות. בלילה, מתעוררת לפתע: מתוך חדר האמבטיה נשמעת שירת ילדים חלשה. ליבה דופק, נשימתה נעצרת אין שום טעות, זה קולו של יונתן ששר את שירו האהוב מסדרת “טרקטור כחול…”.
היא נושמת עמוק, קמה ממיטה וצועדת בשקט לאמבטיה, שלא להפחיד את “יונתן”. בודקת ברוגע, אף אחד לא שם. הדמעות פורצות.
“איך בכלל חשבתי שאמצא אותו? יונתן איננו! הכל דמיון עיקש וצורב…” איילת כועסת על עצמה.
ניגשת לשטוף פנים, מציצה למראה: דמות עייפה עם שקעים מתחת לעיניים. מעבירה סבון על המראה, בלי כוונה מיוחדת, ופשוט מתבוננת בטיפות הסבון הזולגות ואלה, במופלא, מצטרפות לאותיות שמרכיבות שוב את הכתובת מהחלום.
מאחור נשמע לחש קריר: אני מחכה לך, אמא…
***
למה את לא ישנה? דני מתעורר מהמיטה, בזכות אור המחשב הנייד.
איילת יושבת בכורסה, הלפטופ בברכיה, מבטה תקוע במסך.
דני, תבוא רגע… אם תרגיש מה שאני מרגישה, סימן שכל זה לא רק בראש שלי…
דני קם, מתקרב, ופתאום לבו מתחמם: תמונה של ילד קטן, בן ארבע בערך, על המסך.
כתוב: “ניב כהן, בן 4”. הוריו של ניב נהרגו בתאונה דרכים לפני שלוש שנים, גדל אצל סבתו, שנפטרה לפני חצי שנה, מאז הוא בבית ילדים.
הכתובת הזו רודפת אותי, מסבירה איילת, יונתן שלנו מביא לי אותה שוב ושוב…
מספרת לדני על החלום, החוויה בסופר ובאמבטיה. דני מהסס, אחר כך אומר בביטחון:
איילת, אנחנו הולכים לשם…
***
רחל, מנהלת בית הילדים בירושלים, לוקחת את איילת ודני במסדרון הבהיר, מסבירה ותוך כדי מביטה לאחור:
כשניב הגיע אלינו חשבנו שהוא לא יישאר הרבה. ילד חברותי, אהוב, גודל אצל סבתא אוהבת. ניסינו לשדך אותו למשפחות אומנה הוא נסגר, לא קירב אף זוג. אמר שכל עוד לא באו לקחת אותו אמא ואבא האמיתיים, הוא מחכה. בשלושה חודשים האחרונים יש לו “חבר דמיוני”, קורא לו יונתן. והיונתן הזה אמר לו לא מזמן שאמא ואבא עוד מעט יבואו.
איילת ודני מחליפים מבטים. האם יונתן שלהם שולח אותם לעזור לילד היתום?
תראו בעצמכם, אולי תצליחו לגעת בו, מסכמת רחל ופותחת דלת לחדר המשחקים.
איילת מזהה מיד. ילד רזה, קטן, מוקף בילדים, בונה מגדל מקוביות ושר לעצמו שיר זה בדיוק שירו של יונתן. ניב מסובב מבט, קופץ על רגליו, רץ אליהם וצורח:
אמא, אבא!!! ידעתי שתבואו!!!
***
רחל דואגת להאיץ את הליך האימוץ. שמחה לראות שניב סוף סוף נפתח ובוטח באיילת ודני. וכששומעת על מותו של יונתן מתרגשת אפילו יותר. אחרי חודש, איילת, דני ואיתמר מגיעים לקחת את ניב לביתם. רגע לפני היציאה תופס ניב פתאום את ידה של איילת:
אמא, חכי! ניב מסתכל הרחק אל קצה המסדרון, יונתן כאן, הוא רוצה להיפרד מאיתנו!
ליבה של איילת שוב מתכווץ, אך הפעם זה כאב מתוק, עם השלמה אי אפשר לשנות את העבר, אך היא חייבת לחיות. עכשיו היא אחראית לגורלו של ניב, שהכניס אותם לליבו. לעולם לא תשכח את יונתן, תמיד תאהב אבל עבור ניב היא חייבת להיות חזקה.
ניב רץ אל חלון המסדרון, עמד רגע, חזר בריצה למשפחתו החדשה. ופתאום על אדן החלון מעברו השני, נעמד לו יונתן יונתן שלה, בצורת יונת שלום לבנה, שמקיפה את הבניין במעגל, מרחפת מעל כולם.
