“אני לא המטבח החינמי שלכם!” הכרזתי כשפגשתי את הילדים בכניסה לדירה.
יום שבת אחד, ולי רינה יהודית, אחרי שנתיים בלי רגע לעצמי סוף סוף היה משהו לחכות לו: טיול מודרך לירושלים. חברה טובה שלי, נעמי שושנה, מצאה איזו נסיעה מאורגנת, כבר קנינו כרטיסים מראש, ואני אפילו פינקתי את עצמי וקניתי כובע חורף חדש בכחול, עם פונפון התלהבתי איך הוא נראה עליי לפי המראה במסדרון.
בשמונה בבוקר שתיתי תה במטבח, כשפתאום צלצל הפעמון.
עמדתי קפואה עם הספל ביד. “לא עכשיו, בבקשה לא,” חשבתי לעצמי. עוד צלצול. ואז שוב. ואז שמעתי קול:
אמא, תפתחי, הידיים שלנו תפוסות!
מאחורי הדלת התייצבו הבן שלי, דביר, אשתו הגר, ושני ילדיהם גילי ורוני, בני שבע ותשע, יחד עם ארבעה תיקים גדולים כאילו באו לעבור חורף ולא “רק לכמה ימים”.
אמא, אין לנו מים בבית, הודיע דביר כמו מגיש הודעה לאומית באנו לכמה ימים, זה בסדר?
הבטתי בתיקים, אחר כך בנכדים ונשמתי עמוק.
תיכנסו, עניתי.
מה כבר אפשר לומר?
בזמן שהילדים התפשטו בכניסה והנכדים כבר הפעילו את הטלוויזיה בפול ווליום, הידיים שלי פעלו מעצמן: פותחות מקרר, מוציאות ביצים, שמנת, בצל… בזמן שהראש חושב על האוטובוס שיוצא בעשר ועל הכובע הכחול שתלה על הוו.
בעשר ורבע התקשרה נעמי שושנה:
רינה, את באה? האוטובוס עוד חמש דקות!
נעמי, אני לא יכולה. הילדים הגיעו…
פאוזה.
שוב?
שוב.
נעמי נשפה בכבדות, אפשר היה לשמוע אותה ברחוב יפו.
בעשר וחצי עוד דפיקה בדלת. הפעם זאת הבת שלי, רותם. בת שלושים ושבע, גרושה, תרמיל על הכתף ועל הפנים מבט של מי שזקוקה למרק של אמא ולעצה טובה, אבל טוענת שהגיעה “רק לשנייה, סתם כך”.
תיכנסי, אמרתי.
וניגשתי לטגן שניצלים.
הדבר כבר מזמן לא היה הפעם הראשונה. ואפילו לא השנייה. הילדים שלי הופיעו מעת לעת. דביר היה מגיע כשמשהו התקלקל בדירה או שניהל בקטנה ויכוח עם אשתו, וצריך “להירגע קצת”. רותם לא הייתה צריכה תירוצים פשוט באה כשהרגישה.
וידעתי הכל, ובכל זאת, מצאתי עצמי שוב ליד הכיריים.
יש אנשים שרגליהם מובילות אותם למטבח בלי שהם מתכוונים. אני כזו. ארבעים שנה עבדתי בקפיטריה של בית ספר, וההרגל חזק יותר מהרפלקס של פבלוב. אם יש אורחים צריך להאכיל. ואם אין מיד יבואו. הידיים כבר קולפות תפוחי אדמה, הראש עוד לא החליט אם זה כדאי.
עד הצהריים כבר עמדו על הכיריים שלוש סירים ומחבת אחת.
תפוחי אדמה. שניצלים. ומרק “משהו שיש במקרר”.
הנכדים עברו מהספה לשטיח ופיזרו לגו בכל הסלון. דביר הסתובב בינות החדרים בטלפון, כמו שר במשרד ממשלתי. הגר ישבה בחדר השינה עם ספר. רותם התיישבה במטבח עם עוד סיפור על האקס אותו אחד שמאז הגירושים הוא הנושא בכל שיחה.
תארי לך, אמא, הוא שלח לי הודעה אתמול. שוב. מה הוא רוצה ממני? כתב שהוא מתגעגע. אמא, את מקשיבה?
מקשיבה, עניתי, תוך שבלבלתי את המרק.
באיזה איכשהו הקשבתי.
לענות לו או לא? מה את אומרת, אמא?
לא יודעת, רותם.
אוף, אמא! את תמיד לא יודעת…
לא הגבתי. קינחתי קצף מהמרק. היה צריך ריכוז.
בשלוש דביר סיים את הטלפון ובדק מה קורה במטבח:
אמא, עוד מעט שניצלים?
עוד מעט מוכנים.
לא אכלנו כמעט כלום הבוקר. רק קפה בדרך.
הנהנתי.
ארוחת הצהריים הייתה רועשת. הנכדים לא רצו מרק. רק שניצלים. וללא בצל. רותם בלי לחם שוב דיאטה. דביר רצה תוספת. הגר הדיפה מרק ואיבדה את הדיאטה שלה לטובת עוד שניצל.
אחרי האוכל דביר נרדם על הספה. רותם נכנסה למקלחת לחפוף שיער. הנכדים, שוב מפזרים לגו הפעם בחדר אחר.
אני שטפתי כלים והבטתי מהחלון. על הספסל למטה ישבה החברה מהתעמלות ההליכה, רבקה לוי. היא התחממה בשמש, שלווה, בלי שניצלים ובלי כלים מלוכלכים.
נשמתי עמוק והמשכתי לכלי הבא.
לקראת הערב, אחרי שהמרק נגמר, הכלים חזרו למקום, הרצפה נשטפה רק אז, כשנפלתי על הכיסא לנשום, דביר הופיע שוב בכניסה למטבח.
עמד שם, רגוע ושבע, בחולצה ישנה.
אמא, עוד נשארו שניצלים? עוד יש לי מקום לאחד…
הסתכלתי עליו.
עוד נותרו שלושה. שמרתי אותם לעצמי כי בעצם עוד לא ישבתי לאכול היום.
אבל דביר הביט בי, ובאותו רגע משהו בי נשבר.
חשבתי על הכובע הכחול שנותר תלוי. על ירושלים שלא אראה. על האוטובוס שיצא בלעדיי, ונעמי שושנה שכבר בוודאי יושבת בבית קפה נחמד. חשבתי על זה ו… על השניצלים.
אמא? שאל דביר, את שומעת?
הנחתי ספל על השולחן. הסרתי סינר. קיפלתי והנחתי על גב הכיסא.
באותו רגע רותם הייתה עסוקה בטלפון. מהסלון נשמעו קולות הצחוק של דמות מצוירת מהטלויזיה בפול ווליום, והגר עברה מהסלון למקלחת, מפילה מגבת בכניסה, כאילו מאיליה.
המגבת נשארה זרוקה במבואה.
אמא? דביר החליף רגליים. מה איתך?
ואז, בקור רוח של מי שידע מזמן שצריכה להגיד ואיכשהו דחתה אמרתי:
אני לא המטבח שלכם. ואני לא בית מלון.
מטבח השתתק. אפילו הדמות המצוירת נחלשה.
רותם הרימה מבט.
דביר פתח פה.
הבוקר, התחלתי, תכננתי טיול. לירושלים. עם נעמי שושנה ועליזה כהן. כרטיסים יש לנו מפברואר. קניתי כובע כחול. הוא על הוו. תוכלו לראות. האוטובוס יצא בעשר. בשמונה וחצי הופעתם. דביר, אתה ומשפחתך. באחתעשרה הגיעה רותם.
כולם שתקו.
לא נסעתי לשום טיול, המשכתי. נכנסתי למטבח. כי ככה זה תמיד. הנכדים רוצים שניצלים. להגר צריך “רק משהו קל”, כי היא בדיאטה. כולכם חייבים לאכול.
פאוזה.
גם לי יש חיים. אתם לא חושבים על זה. אני לא מאשימה. הרגלתם ואתם לא אשמים. אבל הערב לא.
מה “לא”, אמא? רותם שאלה בשקט.
לא מבשלת. לא עושה בשבילכם.
דביר הביט בי כאילו עולמו משתנה ברגע הזה. לאט, בקושי.
אמא, זה לא בכוונה.
אני יודעת. וזה בדיוק העניין. אתם לא בכוונה. זה גרוע יותר. אם זה בכוונה לפחות מודעים. אתם עושים כי רגילים. כמו לפתוח מקרר. מה יש שם? משהו. סוגרים והולכים.
הנכדים המשיכו לראות טלוויזיה. הדמות נעלמה, השקט תפס את מקומה.
הרמתי את התיק שלי, את המעיל, ואת הכובע עם הפונפון.
לאן את הולכת? דביר שאל, קפוא.
לנעמי שושנה. התקשרה חזרו, שותות תה, ומראות תמונות. הזמינה אותי.
ומה עם ארוחת ערב? דביר מלמל. הבעת פניו הבינה מיד מה לא בסדר במה שאמר.
נעצתי בו מבט, כזה שרק אמא יכולה.
במקרר ביצים, פסטה, גבינה צהובה, אמרתי. לחם בלחמנייה. יש לכם ידיים. הגז לא קרוב לטכנולוגיה של נאס”א תסתדרו.
לבשתי את המעיל, סגרתי כפתורים, הנחתי את הכובע על הראש, סידרתי פונפון.
ויצאתי.
בדירה נשארו ארבעה מבוגרים, שני ילדים, סיר מלא ועוד שלושה שניצלים ששמרתי לעצמי.
המגבת עדיין נשארה זרוקה בכניסה.
דביר הביט בה רגע, ואז התכופף והרים.
חזרתי הביתה קצת לפני אחתעשרה בלילה.
אצל נעמי שושנה היה מקסים: תה נענע, עוגיות ירושלמיות בשקית נייר, תמונות בטלפון בית כנסת מפואר, שוק מחנה יהודה, עליזה כהן עם גלידת חלבה כביכול סתם גלידה… צפיתי בתמונות, והתנחמתי שאולי בטיול הבא כבר אצא באמת. נעמי כבר דאגה לברר מתי הבא.
הכובע הכחול עם הפונפון שכב לידי על הספה. לפחות הוא טייל מחוץ לבית.
המפתח הסתובב בקלות.
הכניסה הייתה מסודרת. נעלי הנכדים עמדו בשורה. המגבת מהבוקר נעלמה.
הסרתי את המעיל והמשכתי למטבח.
האור היה דולק.
נעצרתי על סף הדלת.
דביר עמד ליד הכיור ושפשף סיר. בריכוז של מי שעושה זאת לראשונה, אבל נחוש להצליח. על הכיריים סיר פסטה בהמשך אגלה שהיא קצת רכה מדי, אבל בכל זאת. על השולחן צלחות. שטופות, בערימה.
רותם ישבה שם גם היא.
מהסלון שרר שקט הסימן הכי טוב שהנכדים נרדמו.
דביר שמע אותי, הסתובב, שתק רגע.
אמא, אף פעם לא חשבנו שאת ככה סוחבת הכל לבד, אמר בשקט.
הבטתי בערימת הכלים, ברותם.
שום דבר לא יוצא דופן.
אבל פתאום הרגשתי עוקץ בעיניים. מגוחך, דווקא בגלל סיר.
תיישבי, אמא, הציעה רותם, השארנו לך.
על פינת השולחן צלחת. מכוסה. בשבילי.
התיישבתי.
הרמתי את המכסה. פסטה עם גבינה צהובה. קצת דביקה, כבר כמעט מתקררת. הגבינה מגורדת גס, ברור שבחיפזון.
התחלתי לאכול.
אלו היו הפסטה הכי טעימה שאכלתי מזה שנים. לך תבין למה.
היום למדתי: כשאתה משחרר קצת מישהו כבר ילמד להסתדר. ומדי פעם, אולי אפילו יזכור להחזיר טובה.
