חיים מופלאים
ביומן שלי, אני כותב על חתונת חברתי עינת, שחגגנו במשך יומיים עם הרבה שמחת חיים, אוכל טוב ויין משובח. החתן, איתמר, היה יפהפה באופן יוצא דופן, עם מראה ששובה את העין כמו דמות מקראית. כולנו השתוממנו לנוכח עיניו התכולות, ריסיו השחורים הארוכים והעבים מי צריך כזה שפע? פניו היו מחוטבות, אף ישר, עורו נקי וקטיפתי עם מעט חום, כתפיו רחבות וקומתו מרשימה. אילו לא היינו אוהבים את עינת ויכוח יכל להתעורר סביב שולחן החתונה על האיש המדהים הזה. אין ספק, איתמר היה מהמם.
“וואו, איך הצלחת למצוא כזה חתיך?!”, תקפנו את עינת. כל אחת ניסתה להיראות כמה שיותר מסכנה ואומללה אולי יש להן סיכוי עם קרוביו היפים של איתמר.
עינת חייכה: “בנות, אני אוהבת את איתמר דווקא בגלל הפשטות שלו. הוא מושבניק, גדל עם סבתא, יודע לנהל בית, בן זוג עם ידי זהב. הכרנו כשההורים שלי קנו בית במושב שלו. הוא רגיש, טוב לב ואמין. מנהל את המשק כמו שצריך, פשוט גבר אמיתי! בקושי שכנעתי אותו לעבור לעיר זה לקח לי לא מעט לילות של דיונים…”
איתמר התגלה כמצליח בעבודה וביחסים עם בני המשפחה החדשה, וגם בלימודים תוך שנתיים למד להבחין ביינות איכותיים, בבשמים, בפוליטיקה, באמנות, במסעות, מדד תל אביב 35, ספורט, וגם נפטר מהמבּטא המושבי המובהק שלו.
קיבל רכב נעים מאבא של עינת, וישב לידו בעבודה מעולה במקום מכובד. מי שקנה להם דירה על זה לא אגלה, תחשבו לבד.
בשנה השנייה של הנישואין, גילינו לאיתמר חולשה לגרביים לבנים הוא ענד אותם לכל מקום, גם לבית, גם לאורחים, גם למגפיים מגומי, עומד על רצפה מלוכלכת בלי נעליים, תמיד בגרביים הלבנים.
את האהבה לגרביים הלבנים עינת לא חלקה, אבל בצייתנות שטפה את הרצפה פעמיים ביום, ושקלה לקנות חומרים מלבינים חדשים. ככה נולד לו כינוי “גרב”.
את הבגידה של איתמר גילתה עינת בחודש השמיני להריון; מסתבר שגם המאהבת שלו הייתה בהריון בדיוק באותו שלב.
“גרב” הוצא מהבית, פוטר, הוכה קלות ונבכה תוך יום אחד. ואחר כך הגיעו ימי הסתיו הקודרים עינת שכבה במשך ימים על מיטת ענק, מסתכלת בתקרה בעיניים יבשות:
“אני אבכה אחר כך. עכשיו זה לא טוב לתינוק.”
עינת, כמו האבן בכותל, לבד במיטתה המטופשת. אנחנו, החברות, מתחלפות למשמרות שקטות כדי להיות לידה ולשמור על דממה תומכת.
היה רצון לבכות חזק, לקרוע דפי חיים ולשרוף אותם. אבל צריך היה לשתוק ולהמתין.
ביום השחרור מבית החולים, עשינו חגיגה, ניפחנו בלונים, ביקשנו מהצוות לשתות כוס תה ולחגוג איתנו ולאחל לכולם בריאות ושמחה. הסבא הטרי היה הכי נרגש: ערב קודם, אחרי שהתרגש והבטיח לשמור על הסדר, צייר בגיר ענק על המדרכה: “תודה על הנכד!” אחר כך ניסה לשיר ונעצר ע”י מאבטח. המאבטח הסכים להכיר את הרפרטואר של הסבא תחת מעט קוניאק בלי לפגוע בסדר הציבורי.
ביום השחרור, הסבא היה רענן ומבריק, ובכה מהתרגשות וגאווה בכה במידה ובנפש. גם אנחנו, כולם, בכינו שמחנו, נשקנו את עינת, הצצנו בעדינות במעטפה הכחולה ושמרנו דממה על נטיית האף היווני של התינוק עידו. רק עינת לא בכתה אפילו ברגעים השמחים:
“אחר כך, אולי זה ישפיע על החלב…”
עינת שתקה איתנו עוד חודשיים, ואז הלכה לבקר את איתמר בלי גפרורים וחומצה, אבל עם רצון עז לשבור ולמחות. להוכיח, להתפרץ, להוקיע ולנסות לבטל את הכאב שהכפיתה עליה, להטיל את הכאב הזה על הבוגד ההורס של היומיום שלה ושל עולמה עם עידו הקטן, בו ציפתה לראות את עצמה סורגת גרביים לבעלה ואב לבנה, צוחקת בערב משפחתי ומטיילת ביד ביד איתמר שהיה כל כך נחוץ להם, לה ולעידו.
ועוד מאוד רצתה עינת להסתכל בעיניים של אותה אישה חסרת בושה שישנה עם בעלה העיניים בטח יהיו חצופות וכנראה מאוד יפות. אליהן, עינת תירק. זה הוחלט. ואם צריך גם תגרד.
על מקום הריב גילתה עינת בטעות בזכות שיחתן של סבתות בכניסה. הן הזכירו לה שאיתמר הוא אף אחד, ציירו את מסלול ההגעה לקן האהבים, תיארו אפשרויות נקמה. עינת קפאה, כמעט הלכה בלי לשמוע את המספר, אבל משום מה נשארה.
והנה עומדת עינת מול הכניסה הישנה בבניין הישן, וכל שנותר הוא לעלות לקומה חמש, ושם לעשות מה שתרצה.
בקומה ראשונה, חשבה שעם המזל הנוכחי, אולי לא ימצא איש בבית; בקומה שנייה אולי טוב יהיה שאין איש. בקומה שלישית שמעה בכי נואש, עולה מהחמישית.
את הדלת פתחה נערה רזה ובוכיה, תמונה שלא התקשרה כלל לדמות הפתיינית שכביכול פיתתה את בעלה.
עינת נדהמה לראות איך הנערה מחפשת משהו במטבח, בזמן שהתינוק צורח בכי בחדר קול עז, פניו נפוחים.
הנערה לחשה: “שלום עינת. איתמר לא כאן, עזב אותנו לפני שבועיים, ואני לא יודעת איפה הוא.” ואז ישבה על הרצפה ובכתה.
לעינת עברה החשק לריב. היא רצתה רק להיכנס לחדר ולנסות להרגיע את התינוק. אחר כך לתת הערה: “מי שאוהבת לרכב על מזלות, צריכה לדעת גם להתמודד, פרה!” חובה יהיה לומר פרה תוך מבט מזלזל. מגיע לה, אחרי הכל, כמי שנפגעה.
התינוק רצה אוכל עפעפיו נפוחים, קולו צרוד, ורק אמו המוזרה שוכבת על הרצפה ובוכה.
איך פתחה את הארונות הריקים במטבח, חיפשה תערובת, נגעה במקרר הריק עינת נזכרה אחר כך בקושי.
איך מצאה פתק עם משפט חסר: “מבקשת ב…”
הנערה קדחה ובכתה, סיפרה לעינת כמעט כמו חברה שאין לה למי ללכת, אוזלת ימים בדירה שכורה, אין חלב, אין איתמר, וגם כסף לא. היא מצטערת, מתביישת, מאוחר, היא לא ידעה. מבקשת סליחה, אפשר לתת לה סטירה וכדאי. הילד נקרא יאיר שתזכור עינת למקרה. יאיר גדול מעידו רק בתשעה ימים.
עינת רצה הביתה תוך עשרים דקות עידו ידרוש לינוק. היה קשה לרוץ: שתי שקיות גדולות של מירב בכו את ידיה, מירב עצמה רצה, מחזיקה את יאיר שבע. עינת רצה ותהתה איפה למקם עוד שתי מיטות.
שלוש שנים אחרי, חגגנו בחתונת מירב, ארבע של עינת. בעלה של עינת שונא גרביים לבנים לטענתו החיים צריכים להיות צבעוניים ומלא אהבה לאשתו, ילדיו ובנותיו. מירב, אמא לארבעה בנים, שבעלה עדיין מקווה לבת…
ובסיום יומן זה, למדתי שאהבה, אכזבה וגאווה מתערבבים בחיים ושבכל כאב אפשר למצוא את הדרך לעזור, גם כשנדמה שקשה מאוד.
