היינו אני ויוכבד, אשתי, בתוך חלום עקום של שוק דירות תל אביבי לקחנו משכנתה לדירה קטנה ברחוב שמישהו צייר בגיר על מדרכה. עשינו קצת שיפוצים, השארנו ריח טיח חדש, ואז גררנו את החפצים שלנו ארגזים שבתוכם מסתובבות גרביים ועכבר צעצוע והעברנו אותם לשם. חודש אחר כך נכנסנו ממש פנימה. עם קולות התליין של דלת שנפתחת, החלטנו להכיר את השכנים, הזקנים שמולנו. הזמנו אותם לשתות תה בחלון שמסתכל על גזבר העירייה.
סבתא וסבא מהדירה ממול שתו את התה כאילו הוא מתכון קצר ליציאה מהסרט בולטים בחפזון שצובע את המפה. ברגע שגילו שיוכבד היא אשתי ולא הבת שלי, התחילו למצוא סיבה מוזרה לעזוב מהר את הדירה. והצביעו על השעון ערב שישי, דצמבר מגונן, משהו מוזר תלוי באוויר.
בבוקר שבת, כשעדיין ישנים בתוך ענן פלפי של חלום, נשמעה דפיקה בדלת. שוטר עם עיניים ברכות ותיק מהודק מגיע לבקש מסמכים שלי ושל יוכבד. הקמנו את עצמנו כמו פלורנטיניים שמתעוררים עם חולצה משונצרת מהלילה, מופתעים בעיקר כשהשוטר שאל אם יש לנו תעודת נישואין.
חיפשנו מסמכים אותם ניירות שעוד לא מצאנו מאז ההעברה עשר דקות של המון מגירות שנפתחות ונשמעות כמו סערה קטנה. בסוף מצאנו תעודת זהות עם כתובת שמזכירה חלום ישן ותעודת נישואין שמזדהה עם שוק הכרמל.
השוטר הסתכל על יוכבד כאילו היא סוד שכתוב על כף היד, התנצל שהעיר אותה, עמד לצאת, ואז אמר שהוא קיבל דיווח שבדירה הזאת גר גבר עם קטינה.
אז הכול נפל הבנו למה הזקנים פתחו את הדלת כאילו היא שער באולינג, ולמה עזבו רגע אחרי שגילה שאנחנו נשואים. אני בן 24 ואשתי בת 26 היא נראית קצת כמו תיכוניסטית בימי חול פתוחים, לעיתים קרובות מתבלבלות המוכרות בקיוסק בין לוז שלה לבין ילדה מגבעתיים.
בלי תעודת זהות או רישיון נהיגה אי אפשר לקנות בירה במינימרקט ויוכבד, ביום שישי, עשתה לעצמה שתי צמות כאילו היא בתוכנית ריאליטי של נוער, ובערב שטפה את האיפור ונשארה רק עם צל של ילדות על הספה. מצחיק, משוגע, אבל עדיין החלטתי לגלח את הזקן שלי, כדי לא להיראות כמו אב בן 40 שמחכה לבתו שתבוא מהשיעורים.
