עשיתי את הכלים שוב. כבר שלושה ימים הם נערמים בכיור אפילו כוס נקייה לא נשארה. חיכיתי, חיכיתי… מה עכשיו? חזרתי מהעבודה, רעב, עצבני, תשוש. אתה חייב להתחיל לשטוף את הכלים, כי אחרת אין במה לאכול.
וגם לא נשאר מה לאכול. רק הדלקתי את הקומקום, שמתי סיר עם מים על הכיריים. לפחות אוכל להרתיח כמה נקניקיות, או פשוט להרתיח אותן בלי כלום. אני ממש רעב. אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי סובל כך… ומה מרק הבורשט של מיכל! הלוואי שהיה לי כזה עכשיו…
עוגות, סמבוסקים, שקשוקה עם כל מיני תוספות. צלעות, מאפים מיוחדים כל פעם היה משהו אחר. איזה סדר, איזה ניקיון בבית! חוזר מהעבודה, הכל מנצנץ, הבית מריח כמו מרכך ומטבח טרי. ועכשיו…
איך בכלל לא שמתי לב לזה? חשבתי שמיכל לא צריכה כלום חוץ מכביסה ובישול
פגשתי את נעה פתאום. יפה, עם חצאית קצרה ועקבים גבוהים. היא יצאה ממכון יופי ברמת השרון. מבריקה, היחידה והמיוחדת. זה נראה לי אז…
לא הלכתי אף פעם למכוני יופי, לא בזבזתי שקל על השיער, לא אהבתי צבעים ותספורות. וגם בחנויות אופנה לא התהלכתי במיוחד. אף על פי שגם היא הייתה רזה ויפה. פשוט לא אהבה את כל הדברים של בנות. תמיד במכנסי גינס ונעלי ספורט. הייתה יוצאת במהירות למכולת, רצה מסביב לבית.
אני אוהב מישהי אחרת! אמרתי למיכל כשחזרתי הביתה. אני עוזב אותך, אני לא רוצה לשקר לך.
מיכל המשיכה להקציף שמנת לעוגה. אפילו לא סובבה את הראש. ואני לא שמתי לב לדמעות שלה שזלגו בשקט…
נמאס לי לראות לידי לא אישה, אלא עקרת בית. כנראה בגלל זה כל כך נשאבתי לנעה. ועכשיו אני שוטף כלים, מנקה את הרצפה, מסדר את הבית. לבשל עוד לא כל כך למדתי, ולפעמים בלילה אני חולם על עוגות שמרים של מיכל…
לנעה יש לק ג’ל חדש, אז אין לה זמן לכלים. יושבת על הספה, מדפדפת בפנאי, קופצת למכון יופי בשביל השיער. מסביב על הרצפה כמה שמלות זרוקות, ואני כבר כמעט נפלתי על הנעליים שלה פעמיים. היא עוד מתלבטת מה ללבוש למכון. הכוס ליד הדלת אפילו אתמול לא החזירה, ושם היא נשארה.
למה החלפתי את אשתי באישה כזו עצלה? זה לא חיים. להכין עוד פסטה? אני כל כך רעב…
