הדבר היחיד שתמיד הפחיד אותי בחיים הוא חמות כועסת. פעם כבר הייתי נשוי. כנראה ששם היה לי מזל אשתי הראשונה גדלה בפנימייה, בלי הורים, אז אף אחד לא הסתכל עליי בעין ביקורתית. אבל גם שם זה לא עבד בינינו. היינו נשואים חמש שנים בלבד ואז התגרשנו. כשהתחתנו עוד הייתי סטודנט באוניברסיטה. אחרי שנה אשתי התחילה לשתות, נכנסה לחובות, ועל כל התחייבות שלה גם אני הייתי אחראי. נאלצתי לעזוב את הלימודים ולעבוד, כדי לעזור להחזיר את החובות שצברה.
הנישואים האלה רק סיבכו לי את החיים. כשהתגרשתי ממנה הרגשתי הקלה גדולה. חשבתי שהבעיות נגמרו. במשך שנתיים חייתי לבד, אספתי את עצמי מחדש, חתיכה אחרי חתיכה. ואז הכרתי את אביטל. לא נשאה לפניי, ולא הייתה לה אף פעם מערכת יחסים רצינית אחרת חוץ ממני. הכול התגלגל די מהר היא הציעה לי נישואים, ואני אמרתי כן. ואז הגיע הרגע לפגוש את אמא שלה.
כבר בדלת, ראיתי את המבט החמוץ שלה. בקושי זרקה לעברי ״שלום״, ונעלמה לחדר אחר. לא הבנתי בכלל מה קורה. חשבתי שאולי משהו לא בסדר איתי, אולי איך שהתלבשתי. אבל הייתי לבוש בצורה מכובדת לגמרי. כשישבנו לאכול, היא הביטה בי ובקושי דיברה. הרגשתי שנעוצים בי מבטים לא נעימים. וכשכבר האדמתי מרוב אי-נעימות, פתאום תקפה אותי:
אז אתה, אפילו בלי תואר? מה, אין לך מושג מהחיים שלך? אמרה בבוז, בקול קריר. התלבטתי רגע ועניתי בשקט, תוך שאני שותה תה: נכון, הלימודים שלי לא הסתיימו, מסיבות החיים לא הצלחתי להשלים את התואר, אבל אני מתכנן לסיים. היא גיחכה בקול: מתכנן לסיים? מתי תספיק בכלל להיות בעל, אבא לילדים, לבשל, לנקות הכול? ראיתי עליך, אתה נראֶה בסדר ועם זה אין בכלל שכל. הבן שלי לא צריך אנשים כמוך, זרקה ונשענה אחורה.
נפגעתי עד עמקי נשמתי. קמתי מיד והסתגרתי בשירותים. בכיתי. אמא של אשתי בכלל לא מכירה אותי וכבר משפילה אותי, ואשתי שותקת. למזלי, יצאנו משם די מהר. מהר מאוד החלטתי שאני לא רוצה להיפגש אִתה שוב, אבל היא המשיכה להגיע אלינו ולנסות למצוא דרך להכאיב לי, להעיר, להקטין.
מוזר איך שלא פניתי לפסיכולוג מיד, אבל בסוף נשברתי והלכתי. אחרי כמה פגישות הבנתי שאמא של אשתי היא טיפוס מניפולטיבי קלאסי ואני הקורבן כי לא עניתי לה, לא הגבתי. ככה חונכתי לשתוק. בפעם הבאה שהעירה לי, פשוט ביקשתי ממנה לעזוב את הבית שלנו. מאז אין לנו שום קשר. זה כבר לא מפריע לי, וגם לאביטל זה לא העיקר.
מה שלמדתי מכל זה? לפעמים, גם מול המבוגרים ביותר, חייבים לעמוד על שלך, לשים גבולות ולהגן על עצמך. אני כבר לא מתכוון לתת לאף אחד להוריד אותי או לקבוע לי את הערך העצמי שלי.
