אני ואשתי עבדנו קשה בלי הפסקה מאז תחילת חיינו המשותפים. תמיד רצינו שלילדינו לא יחסר דבר, שיקבלו כל מה שצריך. לכן, אחרי שנולדה בתנו, לקחתי על עצמי שתי עבודות כדי שנוכל לפרנס את המשפחה בכבוד. ניסינו לגדל את הבת שלנו, שמה היה תמר, להיות אדם מנומס ורגיש. השנים חלפו במהירות, לפני שהספקנו לשים לב, ראינו שתמר התבגרה.
היא הפכה להיות בחורה יפהפייה, ולא חסרו לה מחזרים. אחר כך שמנו לב שתמר מתנהגת מאוד בזהירות בימים האחרונים. בסופו של דבר, הבנו מה קורה תמר התאהבה בבחור. אני ואשתי שמחנו מאוד לשמוע והפצרנו בה שתכיר לנו אותו. תהינו מי הבחור שזכה בליבה. תמר הבטיחה שתפגיש בינינו.
לא מזמן ספרה לנו שהיא מתכוונת להביא אותו לארוחת שישי אצלנו בבית. אשתי בישלה כל היום, הכנתי את הדירה, ניקיתי וסידרתי. שנינו חיכינו ונרגשנו מאוד לפגוש אותו. שמרנו על תמר מכל משמר היא נראתה מאושרת מתמיד, חייכה ללא הפסקה, התהלכה כאילו היא מרחפת. הסתכלנו עליה והלב התמלא אושר שמחנו כל כך שהכול מסתדר לה.
כשהגיע לבסוף, הבחור עשה עליי רושם טוב. מנומס, עם חוש הומור, חברותי מאוד. הזמנו אותם לארוחת הערב והייתה אווירה נעימה. אבל היה משהו שהציק לי פניו נראו לי מוכרות באופן חריג. כל הערב שיחקתי עם עצמי בראש, מנסה להיזכר מאיפה אני מכיר אותו. דיברנו, צחקנו, הבחור נתן מעצמו את הטוב ביותר וגרם לנו להרגיש בנוח.
כשהם הלכו, פתאום הבזיק בי הזיכרון נזכרתי מייד. לפני כמה זמן ראיתי את תמונתו בפרסום. הוא ועוד גבר היו מבוקשים בגין הונאה, המשטרה ביקשה לעדכן בהקדם אם מישהו יודע על מקום הימצאם. כמובן שמיד סיפרתי זאת לאשתי ולתמר. תמר התחילה לבכות, טענה שאני ממציא את כל הסיפור רק כדי להרוס לה.
אבל לא רציתי לפגוע רציתי להזהיר את בתי מסכנה אפשרית. היה לנו אכפת מאוד עם מי החיים שלה ימשיכו. אבל בסופו של דבר, תמר ארזה את החפצים ויצאה מהבית.
חודש שלם לא הייתה לנו שום ידיעה ממנה. גם לטלפון היא לא עונה. רגשות האשם רודפים אותי. אולי טעיתי, ואולי הבחור שתמר בחר הוא אדם ישר לחלוטיןעבר עוד שבוע, שבמהלכו כל יום הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ מגעגועים ודאגה. בלילה אחד, כשישבנו אני ואשתי במטבח השקט, פתאום נשמעה דפיקה עדינה בדלת. ניגשתי בזהירות, לבי פועם מהר. כשפתחתי, ראיתי את תמר עומדת שם, עיניה אדומות אבל חיוך קל ריצד על שפתיה. היא חיבקה אותי חזק, חזק כל-כך, עד שיכולתי להרגיש את הלב שלה פועם כנגד שלי.
“תסלח לי, אבא,” אמרה בקול רועד, “הייתי צריכה להבין שאתה תמיד תרצה בטובתי.” היא סיפרה לנו שבסופו של דבר גילתה בעצמה את האמת על הבחור, וכשהתעמתה איתו הבינה מה באמת קורה. היא הבינה שלא תמיד קל לדעת למי לסמוך, אבל הידיעה שאנחנו תמיד נהיה שם בשבילה חיזקה אותה לקבל את ההחלטה הנכונה.
כשישבנו יחד, שלושתנו, סוף-סוף שוב כמשפחה, ידעתי שגם טעויות וכאב יכולים לפעמים לקרב אותנו עוד יותר. חיבקתי את תמר הפעם לא כדי לשמור עליה מהעולם, אלא כדי לתת לה כוח להמשיך וללמוד לאהוב את עצמה ולהיות אמיצה. באותו ערב, יצאנו כולנו אל המרפסת, השקפנו אל הרחוב למטה, וצחקנו כמו שלא צחקנו מזה הרבה זמן. הרגשתי שבתוך כל הסערה הזאת היא מצאה לא רק אהבה אלא גם את הדרך חזרה הביתה.
