יומן אישי ערֵב בתל אביב
הרמזור התחלף לאדום, והעיר נשפה באנחה המכאנית שלה, כמו שהיא עושה בכל ערב עייף נוסף. עוד אנחה ביום שכבר העמיס עליי יותר מדי. ניידת המשטרה שלי עצרה באלגנטיות, הצמיגים מלטפים את הכביש הרטוב לאחר גשם קל של דצמבר.
בתוך הרכב, רגלי נלחצה על הברקס כמעט באופן אוטומטי. העיניים שלי נשארו ממוקדות ישר קדימה, אבל המחשבות נדדו. ככה זה אצלי בזמן האחרון נוהג עם הגוף, נמצא עם הראש במקום אחר.
החלון בצד הנהג היה קצת פתוח. בדיוק במידה שמאפשרת לאוויר החמים־לח של תל אביב להיכנס פנימה, משוטט עם ריחות של אבק, עשן רכבים ועייפות עירונית. למדתי לזהות את הניחוח הזה עשור וחצי במשטרה הפכו אותו למוכר ובלתי נפרד ממני. שש־עשרה שנה של אותן סצנות, אותם מבטים, אותם תסכולים שממוחזרים בעיר הזאת שוב ושוב.
תחילה דימיינתי צל חולף. אך לפתע, דמות נפרדה מהמדרכה והתקרבה לצד שלי. בן. לא יותר מעשר, אחת־עשרה לכל היותר. הלך בצעדים שקטים, עם הזהירות המוכרת לילדים שהמציאות לימדה אותם לא להטריד את העולם סתם כך.
הבגדים שלו היו גדולים עליו, או אולי פשוט נשחקו והצטמקו מהלילות ברחוב. מעיל דהוי, מכנסיים מוכתמים באבק, ונעלי ספורט שמתעקשות להחזיק למרות שהסוליה כבר בקושי מחוברת. בידו סמרטוט ישן, קרוע, אפרפר מרוב שימוש.
הוא נעצר לצד החלון, בגובה התג המשטרתי שעל החולצה שלי, מהסס לשנייה ואז לוחש:
סליחה… אפשר שאנקה לך את הפנסים… בשביל כמה שקלים?
הקול שלו היה רך. מנומס. לא מתחנן.
כאילו מתנצל על עצם הקיום שלו.
הבטתי בו. הוא לא ממש הביט אליי מבטו התעכב אי שם על הזכוכית, על המראה הצדדית, על האספלט. מבט של ילד שכבר למד שדחייה תגיע. שצריך לדעת לברוח מהר, אם צריך.
שמרתי על שתיקה. שמתי לב לפרטים שרוב האנשים מתעלמים מהם: פרקי אצבעות אדומים, עור יבש מדי, שכבה של לכלוך עיקש שלא מזוהה עם משחק ילדים אלא הישרדות.
הרמזור נשאר אדום. המכוניות מאחורה החלו לרטון, צופר שנשמע מעומעם. לא הזזתי שריר. פתחתי את הדלת רעש המתכת קטע את הרחוב. הילד נרתע קמעה, מוכן לסגת. יצאתי מהניידת, סגרתי בדקדקנות, כאילו אני חושש להביא למפולת עדינה. ואז התכופפתי בגובה העיניים שלו. פתאום המציאות מתחלפת.
איפה ההורים שלך? שאלתי.
הוא לחץ את הסמרטוט, שמילא בידיים עייפות.
אמא שלי חולה, לחש.
הפסקה קצרה.
אני צריך כסף.
לא היה בבכי או ייאוש רק עובדה פשוטה.
משהו בלב שלי נבקע קלות. שמעתי כבר אלף ילדים במצוקה, אבל לא ככה. לא עם המבט הזה.
ומה עם אבא שלך? ניסיתי, בעדינות.
הילד הוריד את המבט.
הלך.
זה הכול. לא צריך יותר.
הנהנתי חרישית. חשבתי על הבן שלי, אלון, בן שמונה. הבוקר התעקש להישאר מתחת לשמיכה, מחה על השעון המעורר. נזכרתי בארוחת הבוקר שלו שנשארה חצי בצלחת, הנעליים שזרק במסדרון, השגרה הזו שנדמית כל-כך רגילה עד שהיא נעלמת בניידת, כל ערב מחדש.
האור התחלף לירוק. צופרים מאחור קראו אליי להמשיך. תל אביב רצתה את הדינמיות שלה, את השגרה, את האדישות. לא הקשבתי לה. נשארתי נמוך, ברמת הבן.
איך קוראים לך?
תומר.
שם פשוט, של ילד כזה שמגיע לו לגדול בבית, לא ברחוב.
נשמתי עמוק.
תומר… אמרתי ברוך.
אני אעזור לך. בוא איתי.
הראש שלו התרומם. רגע דומיה משונה, כאילו העולם עומד להחליט באילו שבילים יבחר.
אתה רוצה לעצור אותי? שאל, הפעם קצת רעד בקול.
ניערתי את הראש.
לא.
הפסקה.
אני אדאג שלך ולאמא שלך לא תצטרכו לנקות פנסים בשביל ארוחה.
המבט שלו ננעל עליי. לא עם תקווה עם חשדנות. כי תקווה, כך הבנתי זה משהו שמאבדים מוקדם מדי בעולם כמו שלו.
הוספתי, בשקט:
אם תרצה, אתה יכול לסרב.
אבל אם תבוא… לא תהיה לבד יותר.
הרעש של העיר הפך עמום. כמו אם תל אביב לרגע עוצרת נשימה. תומר הביט בסמרטוט, ואז בניידת, ואז בי. שני עולמות. שתי דרכים. אחרי הפסקה ארוכה הנהן לאיטו.
זקפתי גב. הנחתי יד עדינה על כתפו, תנועה מחושבת, כמעט מלאת טקס. ליויתי אותו לצידו השני של הרכב. כשהגעתי לדלת הנוסע, עמד תומר רגע, הביט אל הצומת, אל האנשים שממשיכים הלאה, איש לא שם לב לדבר.
אדוני? לחש פתאום.
כן?
תודה.
לא עניתי מיד. חייכתי, כמעט ולא רואים.
לא, עניתי בסוף.
תודה לך. בזכותך עצרתי באור אדום.
הדלת נסגרה, הניידת חצתה אל הרחוב. ולרגע, הרגשתי שעם כל אלו שאינני מצליח לתקן בעולם הזה, אולי היום, הצלחתי למנוע דבר אחד מלהישבר לגמרי. האור האדום נשאר מאחור הפעם, אף אחד לא צפר.
