כשנישאתי ליהונתן, ידעתי שיש לו בת מנישואיו הקודמים. אמא שלה עברה למדינה אחרת והשאירה את הילדה איתו, כאילו זה סידור פשוט בכביסה. כצפוי, היחסים ביניהם די מתוחים, והמתנות הקטנות שאמא שלה שולחת מדי פעם בכלל לא משמחות אותה היא מתגעגעת למגע של אמא כמו לשוקולד ביום כיפור.
בהתחלה, הבת שלו, ליאורה (כן, זה שם עברי שתשמעו רק פה), גרה עם סבתא שלה, חנה, אבל בסוף עברה לגור איתנו. אני, תמר, קיוויתי שלאורך זמן נפתח בינינו קשר טוב, נכין ביחד לביבות חנוכה ונרכל על השכנה, אבל ככל שהשתדלתי, זה לא עבד. ליאורה רואה בי כמעט כמו דודה רחוקה מאמריקה: לא משנה כמה מתקרבים, היא תמיד משאירה מרחק סביר. היא מתעלמת מניסיונות התקשורת שלי, ובמקום זה, למדה לשלוט בבית: כשלא מקבלת משהו, מיד רצה אל הסבתא והאבא שיתערבו. כולם מתנהגים כאילו אני מנהלת המעון פה, אבל בלי סמכות, רק עם כאב ראש ולחץ דם.
יהונתן וחנה לא מעירים לה, לא שמים גבולות. אני זו שצריכה להשתלט על הבלאגן, וכמובן, ליאורה הופכת לילדה מפונקת שמנהלת את הבית כמו ראש ועד בבניין. המצב הגיע למצב שכל יום נראה כמו חיפוש מתמיד אחרי סבלנות במכולת.
אני מבלה הרבה זמן עם ליאורה, כי יהונתן בעבודה מהבוקר עד המילואים, וחנה באה לביקור קצר מדי פעם, כבר מביאה רק עוגיות פתי-בר ולא עצות. אני מרגישה שמשאירים לי את כל האחריות, ואני רק מתגעגעת לרגע של שקט אולי לכתוב, אולי סתם לנשום. וכמובן, במקום חיבוק, אני מקבלת תוכחות שאני לא “מספיק רכה” איתה, כאילו הייתי אמורה להיות שילוב של הגננת והשוקולד המריר.
אם היו פחות לחצים, אולי היינו מוצאות שפה משותפת, מעבר להוראות ניקיון בחדר. היום, אני מצטערת שהתחתנתי עם גבר שיש לו ילדה, כי ההתנהגות שלה, הבלאגן והעצלנות מאלצים אותי לשקול מדיטציה יומית. אני יודעת שאי אפשר להחליף את אמא שלה, וזה ברור שלא אהיה לה אף פעם אמא, אפילו לא “אמא שנייה”. ואז, כדי להוסיף לכל הברדק עוד שכבה, גיליתי שאני בהיריון הברחו כבר נסגרו, ועכשיו רק נותר לנווט בספינה הזאת.
אז העליתי רעיון יצירתי (כלומר, תחבולה בסגנון “מלכה בלי זבובים”): אולי ליאורה תבחר מרצונה לעבור לסבתא שלה, שם מחלקים תשומת לב ופטיבר בלי הגבלה, ובסביבה הזאת אולי אני אמצא רגע של שלווה, ואולי כולנו סוף סוף נרגיש קצת יותר בבית.
