הרמזור כבר הפך לאדום, עם אותו אנחה צורמת שכולנו הכרנו ברחובות תל אביב. עוד אנחה ביום שכבר היה כבד מדי. ניידת המשטרה נעצרה בהחלקה שקטה, צמיגים מחליקים קלות על אספלט רטוב מאבק של לילה וטל.
בתוך הניידת, רפ”ק אלון קמחי דרך על הבלם כמעט מבלי להביט בצומת. עיניו ננעצו קדימה, אך מחשבותיו היו הרחק מהמכונית כמו שקורה לו לא מעט בחודשים האחרונים.
החלון מצד הנהג היה פתוח מעט, ממש דיו שייכנס אוויר חם, רווי אבק, ריחות אוטובוסים, וזיעה של תשישות עירונית. אלון כבר הכיר את התערובת הזאת. הוא היה שוטר שש עשרה שנה. שש עשרה שנה של אותם רחובות, אותן פינות, פנים מוכרות בצערן. הוא חשב בתחילה שזה עוד צל חולף.
אבל מתוך המדרכה פסעה דמות. נערה, לא יותר מתשע או עשר, בגובה שבין ילדה שמביטה אל העולם בגאווה ובין מי שהבינה מוקדם מדי שאף אחד לא מבחין. קראו לה לינוי. בגדיה היו גדולים ממידותיה, או שאולי רק נשחקו ורזו בלילות ארוכים של חיפושים ברחובות. סוודר דהוי, קצוותיו קרועים. מכנסיים מסמורטטים באבק. סנדלים בלויים, האטבים קרועים מזמן.
בידה אחזה חתיכת בד דהויה, שחוקה כמעט עד שקיפות. לינוי עמדה צמודה לדלת, ליד סמל המשטרה על הפח הלבן. היא היססה לרגע. ואז פנתה בשקט:
אדוני… אפשר שאנקה לך את הפנסים… בשביל כמה שקלים? דיבורה היה נמוך, מנומס, לא מתחנן.
כמעט כאילו התנצלה על קיומה. אלון הסב לאט את ראשו. עיניה לא פגשו אותו ישירות. מבט שתלוי איפשהו בין החלון, המראה המתקפלת והאספלט. עיניים של מי שכבר מורגלות לסירוב. אלון לא אמר דבר. הוא בחן את כל אותם הפרטים שאף אחד לא מחזיק בהם מספיק זמן: מפרקי ידיים אדומות, עור יבש מתקלף, לכלוך שאינו של משחק ילדותי אלא של הישרדות.
הרמזור נותר אדום. המכוניות מאחור החלו להתעמעם. צפירה דקה הרעידה את הבוקר, עייפה כמו העיר עצמה. אלון נשאר ישוב. הוא פתח את הדלת. הצליל המתכתי שבר באחת את ההתרגשות הסביבתית. לינוי קפצה קלות, מוכנה לרוץ בכל רגע. אלון יצא מן הרכב. הוא סגר בעדינות את הדלת, כמו שמרגיעים חיה פצועה או שומרים על כלי חרס ישן. ואז, להפתעתה של לינוי, כרע על עקביו, בגובהה. העולם שינה זווית.
איפה ההורים שלך? שאל רכות. לינוי לחצה חזק את הבד שבידה. הבד היה כבר מלוח מהאבק ומהרגל.
אמא שלי חולה… לחשה.
אני צריכה כסף.
לא היה בכי. אף לא טרוניה. רק עובדה פשוטה. משהו בלבו של אלון נשבר קלות. הוא שמע משפט כזה באין ספור גרסאות. אבל אף פעם לא בקול הזה. לא במבט הזה. ומה עם אבא? המשיך, ללא תקיפות.
עזב אותנו.
לא הוסיפה כלום. לא היה בכך צורך. אלון הנהן בשקט. הוא נזכר בבנו. שמונה שנים. ישן אותו בוקר מתחת לפוך עבה מדי, ממלמל ממחאה על השעון. ארוחת בוקר שנשארה בצלחת, נעליים שנשכחו במסדרון. שגרה שהייתה נראית לו מובנת מאליה עד שהמציאות הזכירה לו כמה שברירית היא.
הרמזור התחלף לירוק. המכוניות מאחור צפרו בעצבנות. העיר דרשה תנועה, מהירות, שגרה. אלון לא זז. הוא נשאר כרוע. הפעם הביט לעיניה של לינוי.
איך קוראים לך? לינוי.
שם פשוט. שם של ילדה, שבאמת היה אמור להיכתב על שער של יומן ולא על מדרכה. אלון נשם עמוק. לינוי… אמר ברכות של כמעט בכי, אני אעזור לך, בואי איתי.
לינוי הרימה במפתיע את ראשה. רגע של דממה. רגע בו הכל עשוי להשתנות.
אתה תעצור אותי? לחשה בקול רועד.
לא, ענה אלון. אני רק אדאג שאת ואמא שלך לא תצטרכו כבר לנקות פנסים בשביל לחם.
המבט של לינוי ננעל עליו. לא תקווה, אלא חשד. כי תקווה נגמרת מהר לילדים שלמדו שאין קביעות בעולם הזה. אלון הבין.
את יכולה לסרב, אמר ברוגע, אבל אם תבואי… לא תהיי לבד.
הרעש של אבן גבול הרקיע, כמאופק, כאילו תל אביב עצמה החזיקה את נשימתה. לינוי הביטה בבד שבידה, במכונית המשטרתית, באלון. שני עולמות. שתי דרכים. לבסוף, הנהנה חרישית.
אלון עמד והניח בעדינות יד על כתפה מחוות כבוד, כמעט כאילו מדובר בפס יקר ערך. הם הלכו יחד אל המכונית. כשאלון פתח את הדלת הקדמית, לינוי עצרה רגע, הביטה לעבר הצומת. הרמזורים המשיכו להבהב, העוברים ושבים מיהרו לענייניהם. איש כבר לא הביט. אדוני? שאלה חרישית.
כן?
תודה.
אלון לא ענה מיד. הוא חייך. כמעט שלא ניכר. לא, אמר לבסוף. תודה לך שעצרת אותי ברמזור האדום.
הדלת נסגרה. הרכב המשיך לנסוע. ולרגע ראשון מאז זמן רב, חשב אלון שאולי למרות כל מה שאינו מצליח לתקן בעולם הזה, הצליח למנוע ממשהו להישבר סופית. מאחוריהם, הרמזור הפך שוב לאדום. הפעם, אף אחד לא צפר.
