שלום יומן,
השבוע פגשתי במקרה ברחוב את מיכל, אישה שאני מכירה עוד מהשירות הצבאי. היא הלכה עם בתה הקטנה, תמר, שהיא בת שנה וחצי, ונראתה שקועה בעצמה, לא שמה לב בכלל לסביבה. אם לא הייתי קוראת לה, הייתה חולפת על פניי מבלי לראות אותי. בהתחלה, כשראתה אותי, פניה הוארו פתאום, אבל כמעט מיד חזרה להבעת הפנים האפורה והמרוחקת שהייתה לה קודם.
שאלתי מה קורה, והיא התחילה לשפוך בפניי את כל המחשבות והרגשות שהציפו אותה.
היא וסער, בעלה, התחתנו מתוך אהבה גדולה. תקופת ההיכרות הייתה עמוסה בפרחים, הפתעות וערבים ארוכים מלאים שיחות וצחוק. אפילו אחרי החתונה הוא היה מרים אותה בידיים ומסתכל עליה כאילו הייתה האור שלו. הם ניסו לשמור על שקט ושלווה בבית, גם כשלפעמים היו חילוקי דעות קטנים.
אבל מאז שתמר נולדה, הכל התהפך. סער ממש הרגיש מה זה להיות אבא, ולצערי, זה כנראה לא נראה לו כמו שדמיין. הוא התחיל לעבוד מהבית, והבכי והצעקות של תמר הפריעו לו להתרכז או להירגע. מיכל, כמו ברוב הבתים בארץ, לקחה על עצמה כמעט את כל האחריות להאכיל, להרדים, להרגיע, לשחק. וכל זאת, למרות שגם הוא היה מביע את חוסר שביעות רצונו מדי פעם.
כשהבין שהיא נמצאת בחופשת לידה והמשכורת ירדה משמעותית, סער ניצל את זה ודחק בה: שתטפל היא בילדה ושהוא “לא יכול”, ועם הזמן הציע לה שתעזוב את תמר אצל אחד מהסבים או הסבתות ותשוב לעבודה.
היא ניסתה להסביר לו בשלל דרכים שבני הדור הישן לא תמיד יכולים להתמודד לבד עם תינוקת, אבל סער דרש שתכניס עוד כסף, בכל דרך. הוא בדק אפשרויות של מעון יום מלא לתמר כדי שיוכל להימנע מלטפל בתינוקת בעצמו. מהנקודה הזו, הפסיק אפילו להעביר לה כסף לבית והתחיל לעשות את הקניות בעצמו, בטענה שהיא מבזבזת יותר מדי על דברים לא נחוצים.
מיכל התחילה לצאת מביתם בשכונת רמות בגבעתיים כמעט כל יום, רק כדי להתאוורר הלכה עם תמר לגן משחקים, לשדרה, לכל מקום רק לא להישאר בבית עם סער.
בסוף, היא שאלה אותי בעיניים לחות מה כדאי לה לעשות. לא באמת ידעתי מה לומר פרידה כלל לא באה בחשבון מבחינתה. למרות הכל, היא עוד אוהבת אותו, קשורה אליו עמוקות. ותמר? היא לא רוצה לפרק לה את המשפחה.
ובנוסף להכול, נמאס לה להיות מואשמת כל הזמן בזה שהיא לא מרוויחה מספיק, כאשר בעצם היא בקושי יוצאת מהבית בגלל תמר ואין לה אפשרות.
נפרדנו בתום שיחה ארוכה, אמרתי לה את הקלישאות הרגילות כמו “תהיי חזקה”, “יעבור”, “יהיה בסדר”. אבל הלב שלי מלא דאגה ובתקווה שיום אחד באמת יהיה לה טוב, שיהיה להם טוב, שכל הבלבול יתפוגג והיא תמצא כוח לאן שמיכל תחליט ללכת.
